על החובה לעסוק בענין קירוב רחוקים • כוחו של יחיד • התועלת למקרב הנפשות • התענוג הנגרם לקב"ה כביכול על ידי קירוב רחוקים • הדרכות רביז"ל בעסק הקירוב • עובדות מאנ"ש ועוד | מאמר שני

הוי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. (אבות א')

למאמר הראשון

התועלת למקרב הנפשות

דומה, שדברי הזוהר הקדוש בפרשת תרומה שהובאו במלואם בגליון הקודם, דיים כדי לשבר את האוזן, מה רב זכותו של המקרב רחוקים. ואם ולדעתנו הפשוטה גדולה זכותו, הרי שדברי הזוהר הנ"ל מעתירים שבחים נוראים על ראש מקרב הנפשות, שמהם משתמעת התועלת הגדולה אותה גורם לנפשו, ע"י שהוא מכניס נפשות ישראל תחת כנפי השכינה.

ממשלי רבינו הקדוש הובא משל נפלא ונורא אותו השמיע רבינו בקשר לגודל זכויותיו של מקרב נפשות ישראל לאביהם שבשמים. משל זה מלמדנו דבר, שלולא השתמע מפורשות מהמשל היינו יראים לאמרו. רבי נחמן המשיל את מקרב הנפשות לבעל חוב המשדל אחרים להחזיר חובותיהם למלוה הגדול, ריבון כל העולמים, מבלי שהוא בעצמו החזיר עדיין את חובו – – – בציינו, שעל ידי שהוא מחזיר חובות אחרים בשידוליו, הריהו מכניס לאוצר המלווה פי כמה וכמה מחובות עצמו כלפי שמיא.

כך, שנשמתו של מקרב הנפשות גדלה והולכת מאליה, ככל שמרבה הוא לקרב אנשים אל תחת כנפי השכינה, על ידי שמתווספים והולכים זכיותיו בזיכוי הרבים. והרי, על המזכה את הרבים כבר העתירו חז"ל שבחים רבים.

וכשעוסקים אנו ברווחים הרוחניים העצומים שצובר מקרב הנפשות על ידי עיסוקו בקירוב רחוקים, יהיה זה מעניין מאד לעמוד על גילוי אחד נפלא שגילה רבינו הקדוש, שעל ידו ניטיב להבין איזו פעולה רוחנית טובה עושים עצם הדברים שמדבר המקרב אל המתקרב (הקטן ממנו בדרגתו), על המקרב עצמו.

בכתבי האר"י ז"ל מדובר על מושג של "אור ישר ואור חוזר", ובעיון רגיל הייתי אומר שהדברים עוסקים באורות עליונים, שאין להם כמעט כל קשר מעשי לאנשים פשוטים. אלא, שרבינו כדרכו מגלה לנו עד כמה שייכים הדברים דוקא לנו, באמרו: "כשמדברין עם חברו ביראת שמים, אף שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן, הוא מקבל התעוררות מחברו. כי על ידי ההכאה שיצאו הדיבורים מפיו לחברו, על ידי זה, חוזר האור אליו, כמו מי שמכה בכותל, שחוזר הדבר אליו, כמו כן, כשמדבר לחברו, אף על פי שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן, הוא בעצמו יכול להתעורר מהם, על ידי ההכאה שיצאו הדיבורים לגבי חברו, והכה בו, וחזרו אליו. ועל כן, אם היה מדבר אלו הדיבורים בינו לבין עצמו, יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל, ועל ידי שדיברם לחברו, נתעורר מהם, אף שחברו לא נתעורר. כי חזרו אליו, על ידי בחינת ההכאה, כנ"ל" (שיחות הר"ן צ"ט).

הרי לנו, שמקרב הנפשות משופע אורות חוזרים, על ידי שהוא מטיף דברים לאחרים. ואם השפעה טובה כל כך יש לדברי המקרב על עצמו, הרי אם עונה לו המתקרב בדברים שיש בהם יראת שמים, ההשפעה על המקרב היא על אחת כמה וכמה. שכן, בכל יהודי ויהודי ישנה נקודה אחת טובה, שבה הוא מתייחד ושבה הוא "צדיק" ממש. וכפי שכבר צוין לעיל, הרי שכשמדבר אדם עם חברו ביראת ה', הריהו הופך לתלמידו של מי שהוא מדבר עמו מבחינה מסוימת, כי מכל אחד יש מה ללמוד, בבחינת "איזהו חכם הלומד מכל אדם". ואם כן, הרי הולך וגודל אוצרו הנקנה (=שכל הנקנה) של מקרב הנפשות, ככל שהוא מרבה לקרב אנשים.

הדברים יתבהרו יותר, כאשר נעיין בליקו"מ ח"א תורה ל"ד, שם מדובר בין היתר על כך שבכל יהודי קיימת נקודת צידקות. כלומר, צד טוב מסוים, שבה הוא "צדיק" ממש לגבי חברו כמובא בגמרא, שכאשר התפלא אביי על העובדא שלחברו "אבא אומנא" נשלחת ברכת שלום מן השמים מדי יום, בו בזמן שאף הוא, אביי, היה לכאורה ראוי לכך, נענו לו מן השמים: "לא מצית למעבד כעובדא דאבא אומנא" (אינך יכול לעשות כמעשהו של אבא אומנא). כלומר, שעם כל גדולתו של אביי, היה בו באבא אומנא צד נוסף, שבו הוא צדיק יותר מאביי (כביכול).

ואם כן הדבר, שבכל אחד ישנו צד צדקות שבו הוא גדול מחברו, הרי "צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממנו, כמ"ש ומקבלין דין מן דין". כך שכששני אנשים מדברים בעניני יראת שמים, מוסר וחסידות הרי לא די שאחד משפיע בדבריו על חברו הריהו גם מושפע מנקודתו הטובה של חברו.

ומי לנו כמקרב נפשות לעבודת השי"ת, הבא במגע עם הבריות בעניני יראת שמים ומדבר עמהם, בכל הנוגע לכך, ורבים רבים הם ההזדמנויות בהם הוא "חוטף נקודות טובות" מחברו, לומד ממידותיו הטובות ומוסיף כח ועצמה לעבודת השי"ת.

"הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכולן" – מאמר מאלף זה שאמר רבי חנינא בגמרא מבטא יותר מכל את התועלת הגדולה שנגרמת לו למקרב הנפשות על ידי ההתדברות עמהם אגב הכוונתם בתורה ועבודה, ורק מי שעוסק בכך זוכה לעמוד על אמיתת דבריו הקדושים של רבי חנינא.

בדברי רבינו ז"ל מוזכר מאמר זה, כאמצעי גדול ביותר להגיע לשלימות הדעת והשגות אלוקות. באמרו שעל ידי תלמידים הגונים (בצירוף עבודה עצמית), ניתן לאדם להגיע "קרוב לדעת השי"ת", ושלא יהיה בין דעתו לדעת השי"ת כביכול אלא חמשה הבדלים שבהם נבדלת דעת השי"ת מן האדם: א) "שבמדעו האחד יודע ידיעות רבות ואין ריבוי במדעו". ב) "יודע הדברים קודם המצאם, אפילו כשאין להם הויה כלל". ג) "שמדעו מקיף דברים שאין להם תכלית". ד) "שאין שינוי בידיעתו, ואין שינוי כשיודע הדבר בכת ואח"כ שב פועל". ה) "שידיעתו אין מוציא הדבר מאפשרותו" – – –

עד כדי כך מסוגלים תלמידים להרים את דעתו של המלמדם תורה ודרך בעבודה השי"ת! בתורה אחרת בליקו"מ מבואר, שעל ידי שאדם מוציא מפיו את מה שיש בדעתו, כדי להשפיע על חברו ממה שהוא יודע בעבודת ה' ובתורה, על ידי זה מפנה הוא בדעתו מקום לכניסתן של הבנות חדשות בתורה ועבודה, והדבר מכשירו להשיג השגות נעלות יותר מאלה שמסרם לחברו לפני כן.

ואף זאת אמר רביז"ל, (בליקו"מ ח"א י"ד) שגם מי שרק לומד תורה "על מנת ללמד", בענווה ובשפלות, הריהו גורם שרחוקים מתקרבים מאליהם אל הקדושה בהוסיפו שגם הוא עצמו, הלומד בשפלות, זוכה ל"שלום בעצמיו", "כי לפעמים אין שלום, כמ"ש (תהלים ל"ח) אין שלום בעצמי מפני חטאתי", ואילו על ידי לימוד בשפלות ע"מ ללמד "יכול להתפלל". לך נא ראה שמה, תורה שלימה במעלת הלומד תורה על מנת ללמדה.

התענוג הנגרם לקב"ה כביכול ע"י קירוב רחוקים.

לכאורה, כשמדברים על נחת רוח, תענוג, שעשוע, שיש לו לבורא יתברך שמו כביכול, אין אנו תופסים את הדברים "כי הלא לפי גדולת השי"ת אין שייך אצלו כלל לקבל נחת רוח ממעשה האדם, אפילו אם היה הצדיק הגדול, רק שבאמת אי אפשר לנו להשיג זאת" (ליקו"ה נדרים יד).

עלינו איפוא לדעת, שאין אנו משיגים בכלל מדוע יש לו להקב"ה תענוג ממעשי האדם בעולם השפל הזה. אולם, הואיל ובכל זאת נמסר לנו מפי צדיקים שיש לו להקב"ה נחת רוח מעבודתנו, סימן הוא – אומר מוהרנ"ת – שככל "שהמדריגה יותר נמוכה, כשעולה איזה נחת רוח לפניו יתברך משם, זה עיקר שעשועיו ותענוגיו. ועל כן, "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד", מחמת שבעלי תשובה, הם מרימים מדריגות התחתונות ביותר".

בכל אופן, כך כתוב בזוהר הקדוש פרשת יתרו דף ס"ט ע"א: "כד אתא יתרו ואמר 'עתה ידעתי כי גדול ה', כדין אתייקר ואתעלא שמא עילאה" (כשבא יתרו ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' אזי התכבד והתעלה שמו העליון), לאמור, שכאשר מתקרבות נפשות רחוקות אל הקדושה, מתכבד ומתעלה שמו יתברך ביותר.

כי על כן, כה הפליג רבינו בשבח קירוב הרחוקים אל הקדושה, בהוסיפו לאמור: "כי זה עיקר גדולתו יתברך, כשגם הרחוקים יודעים ממנו יתברך (לקו"מ ח"א י') או: "זהו כבודו, כשבני אדם שהם מחוץ לקדושה מקרבין את עצמם לפנים מהקדושה, הן גרים שמתגיירים, הן בעלי תשובה, שגם הם היו מבחוץ. וכשמקרבין ומכניסים אותם לפנים, זהו כבודו" (ליקו"מ י"ד).

באותה הלכה שבליקוטי ההלכות בה עוסק מוהרנ"ת בתענוגו של השי"ת מהרחוקים, הריהו מציב יסוד, שעיקר תכליתה של הבריאה כולה היה "כדי לקשר תחתונים בעליונים". כלומר, שעיקר רצונו יתברך כביכול ומטרתו בבריאת העולם, היה כדי להביא לידי כך, ששפלים כבני אדם יתקשרו וישתייכו לדברים רוחניים, עליונים, שזהו עיקר שעשועיו של הקב"ה. בהוסיפו לבאר, שרק משום שתכלית זו רחוקה מהבנת האדם, ישנם גדולים וצדיקים שאינם יכולים לקרב את הפחותים במעלה, שנדמה להם שמגושמים הם הפחותים מכדי לקרבם לתורה, לעומת גדולתה וגדולת השי"ת.

בכך אפוא מתייחד צדיק האמת שהוא בבחינת משה – מטעים מוהרנ"ת – שלגודל השגתו את דרכי הבורא, יודע הוא שזוהי תכלית הבריאה, לקשר תחתונים לעליונים. ושאדרבא, ככל שמדריגת האנשים שהוא מקרב נמוכה, כן נגרם שעשוע רב יותר לקב"ה, כנ"ל.

הלא כן אמרו חכמנו ז"ל: "נתאווה לו הקב"ה דירה בתחתונים" – – –

גם עיקר ויכוחם של בית שמאי ובית הלל בענין נרות חנוכה נסוב על נושא זה. לדברי מוהרנ"ת במקום אחר, הרי כל מחלוקתם בנר חנוכה אם להתחיל מנר אחד ולהיות "מוסיף והולך' כל יום, או להתחיל משמונה ולהיות "פוחת והולך", קשורה קשר ישיר בגישותיהם השונות לענייני קירוב נפשות רחוקים, וכאותו סיפור על הנכרי שבא לשמאי וביקשו ללמדו תורה על רגל אחת ודחו באמת הבנין, ואילו כשבא להלל קיבלו וקירבו.

שלדעת בית שמאי, יש להעלות לפני כן אור גדול ביותר בקרב התלמידים הגדולים במעלה, ורק לאחר מכן מתאפשר בעזרתם לרדת אל הפחותים אט אט, ולהדליק מהם "נרות", ואילו לדעת בית הלל, יש לטפל ללא דיחוי ברחוקים, כדי שלא תאבד ח"ו פליטת ישראל. ואדרבא, בכך מתעלה שמו יתברך כנ"ל, כי על כן מתחילים מן המעט. מנר אחד, ממקורב אחד למשנהו, עד שמעלים אור בכל בית ישראל.

בצורה שונה קצת מבאר מוהרנ"ת את מחלוקתם בדבר "מוסיף והולך פוחת והולך" בהלכות השכמת הבקר ד' י"א. לדבריו שם, הסתייגו בית שמאי מלגלות את האור לרשעים, מכיון שגם הקב"ה בראותו שאין העולם כדאי להשתעשע עם האור של ששת ימי בראשית עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, ואילו בית הלל סברו, שדוקא משום שחולי נפשות הרשעים רב כל כך יש לרפאותם באור גדול ביותר, וכדרך שאמר רביז"ל לגבי הצורך לחפש אחר רבי הכי גדול במעלה, שככל שהחולה אנוש יותר כן נזקק הוא לרופא גדול יותר.

זוהי אפוא מחלוקתם הקדושה. וההלכה מהי? מובן שכבית הלל, כבכל הלכה אחרת בש"ס. כי על כן כה הזהיר רבינו הקדוש לקרב נפשות לעבודת השי"ת, באמרו, שזהו עיקר שעשועיו, גדולתו וכבודו של השי"ת. שכן, כפי המובן בדברי מוהרנ"ת, הרי רביז"ל הוא מסוג צדיקים אלה שהשיגו עד כמה משתעשע הקב"ה בקירוב הרחוקים לעבודתו ולתורתו.

וכך הוא מסביר את הלכות חול המועד, מדוע זה נמסרו דיני חול המועד לשיקול דעת החכמים ולמה כל עיקר היתרם לעשות מלאכה בחוה"מ הריהו בדבר האבד כמו להשקות בית השלחין (=שדה המושקית בידי אדם) וכדומה "כי דבר האבד מרמז על האובדים והנדחים בעוונותיהם, שגם אותם צריכים לתקן… שזהו בחינת 'משקין בית השלחין' שנקרא 'שלחין' ע"ש 'ושולח מים על פני חוצות' – זה בחינת הצדיקים הגדולים שיכולים להשקות גם אותם שהם מבחוץ לגמרי בבחינת 'יפרצו מעיינותיך חוצה' – 'חוצה' דייקא וזהו, 'בין ממעין שיצא בתחילה בין ממעין שלא יצא בתחילה' היינו לא מיבעיא (=אין צורך להשמיענו) שהם יכולים לשלוח מים על פני חוצות, שהם מקום הרחוקים מאד, להודיעם ג"כ מאלוקותו יתברך. ולא מיבעיא שהם יכולים להשקותם ממעין שיצא מתחילה, שכבר היה מעין, אלא שנתקלקל ולא היו יכולים להשקות ממנו על ידי ריבוי קלקוליהם, אלא אפילו ממעין שלא יצא מתחילה, שלא היה שום מעין החכמה יוצא משם תחילה, אבל כשיאמין בצדיקים ויעשה ככל אשר יאמרו כי הוא זה, יכולים לתקנו ג"כ. כי הצדיקים חותרים וחופרים מעיינות חדשים תמיד, ועיקר בשביל נפשות אבודים, לשלוח להם מים על פני חוצות, אפילו אותן שהם מבחוץ לגמרי – וזה רמז התנא הקדוש בהתחלת מסכת מועד קטן: 'משקין בית השלחין' – שהוא בשביל דבר האבד – 'בין ממעין שיצא בתחילה ובין ממעין שלא יצא בתחילה'" (הלכות ר"ח ז' נ').

בעקבות צדיקים אלו הולכים מקורביהם, ובעקבות רביז"ל יש לאנשיו ללכת, לקרב את אלה העומדים מבחוץ ולהכניסם תחת כנפי השכינה, "כמו שראינו אצל רבינו ז"ל שעיקר החשיבות היה אצלו כשבא איש חדש להתקרב להשי"ת, שהיה יקר בעיניו מאד יותר מכל האנשים שהתקרבו מכבר", "שעיקר גדולתו והתפארותו יתברך הוא, כשמתקרבים הרחוקים להשי"ת. כי ההתפארות הוא בחינת 'לבושים' בחינת 'ה' מלך גאות לבש'. כי 'ר' יוחנן קרי למאניה, מכבדותי' (קרא לבגדיו, 'מכבדי'), ועיקר חשיבות הלבושים הוא, כשזוכים לעשות בחינת לבושים חדשים להשי"ת, שזהו עיקר כבודו והתפארותו, כי אין המלך מתפאר בלבושי מלכות שיש לו מכבר – אפילו אם הם יקרים מאד – כמו שמתפאר בלבוש חדש וגוון חדש שעולה למעלה, על ידי שנתקרב הרחוק להשי"ת, שזה עיקר שעשועיו והתפארותו וכבודו וגודלו, כי תענוג תמידי אינו תענוג, ועל כן עיקר תענוגיו ושעשועיו והתפארותו יתברך הוא על ידי חידושים דייקא, ועל כך איתא בזוה"ק: 'ולבושא דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא וכו' (…והלבושים שהוא לובש בבוקר אינו לובש בערב), כי הש"י מתפאר בכל עת בלבושים חדשים הנעשים ע"י התקרבות הרחוקים".

הדרכות רביז"ל בעסק הקירוב

כבר אמרו חז"ל: "הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש. הלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר מחוק" (אבות ד'). כן היה דרכו של רבינו ז"ל, שהיה עוסק ומצווה להתעסק ביותר עם "בני הנעורים", כדי לקרבם לעבודתו יתברך. ואם אמנם "אני יכול לקרב גם זקנים" (עבוה"ש ה'), הרי חשוב ביותר להכניס כוחות צעירים לעבודת ה', אם משום אפשרותם היותר גדולה להשתנות ולהתחזק מחדש בדרך ה' ואם משום מרצם וכוחם הבריא.

עם זאת "היה מתלוצץ מאלו המשתדלים לקרב להשי"ת רק הפחותים במעלה מאד, כגון עניים ואביונים ועמי הארצות וכיוצא בזה, אנשים השפלים במעלה", שאם כי חשובה כל נפש בישראל, ואל ידח ממנו נדח, הרי העיקר הוא לדעת רבינו הק' "להשתדל לקרב להשי"ת בני האדם הגדולים במעלה שיש להם איזה חשיבות, כי בני אדם כאלו קשה לקרבם מאד, וכשזוכה לקרבם, אשרי לו. כי הוא דבר גדול מאד, כשמקרב נפשות גדולות להשי"ת, ואז אלו הקטנים והשפלים במעלה נופלים ונטפלים ממילא אליו ומתקרבים להשי"ת, כי מתבטלים לגבי הגדול מהם, כשנתקרב לדרך האמת להשי"ת".

כלל גדול הוא, שכל חשיבות שיש לו לאדם בעולם, אם זוהי למדנות, או אם זוהי להבדיל עשירות, או אפילו יחוס, הרי זה סימן לגובה נשמתו. ואם נשמה גבוהה יש לו לאדם, הרי כמה וכמה נשמות קטנות תלויות בו, כידוע. כשמאידך, יש לו גם יצר הרע גדול יותר. כי על כן, כה חשוב הוא לקרב אותו, מאשר את הפחות יותר, שכן לא רק עבודה קשה היא זו אלא שעל ידי קירובו מתקרבים כבר מאליהם הקטנים יותר "ועל כן העיקר להשתדל לקרב מבני הנעורים החשובים שבעיר, כגון בני העשירים ואותן שמוחזקים בלימוד, ואז הקטנים מתקרבים ממילא" (חיי"מ עבוה"ש צ"ו).

גם על דרך ההשפעה ידועה השיטה בברסלב: אין מטיפים מוסר, אין מוכיחים הישר בפנים. אלא מחזקים, מלמדים זכות, מרעיפים טל תחיה ועידוד ומטפחים את הנקודה הטובה שיש בו במתקרב. שכך היא דרכה של נקודה טובה, שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

אף מסרבים לשמוע וידויים אישיים, במקום זה מראים את הכתובת הנכונה – הקב"ה. כלומר, מלמדים לו לבעל התשובה האיך להתבודד ולשפוך את לבו לפני אביו שבשמים, בפניו ניתן להתוודות ולבקש עצה על פרטים ופרטי פרטים שאין ידו של אדם הוגנת לטפל בהם. אין נותנים עצות ישירות, מלמדים את עצותיו הכלליות של רביז"ל, כי אז יודע הוא כבר, בעל התשובה בעצמו, מה לעשות.

ובכלל, אמר רבינו, אין צורך אף לומר ל"מקורבים" את דברי רבינו בשם אומרם. אפשר בהחלט להסתיר את הזהות הברסלבית כשמדברים דברי אמת הלקוחים מתורת רבינו הקדוש, רבינו הסכים לכך ובלבד שהדברים יפעלו את פעולתם הטובה בלב שומעיהם.

יתירה מזו, משוחחים עמהם, עם אלה שרוצים להחזירם למוטב, אף בדברים של מה בכך, כדי להכנס עמם בדברים, ובצורה זו מגלגלים שיחה גם בעניני עבודת ה' עד שניצתת בהם השלהבת. שכן היה רבינו אומר שרצונו היה "אפילו לדבר עם בני העולם שיחות חולין בעסקי העולם, אולי יצמח ויתגלגל מזה דיבורים שיעוררו אותם להשי"ת. ואפילו אם לא יפעול כי אם תנועה בעלמא, שיכנוס בהם איזה הרהור תשובה או התעוררות לפי שעה, ג"כ טוב מאד. מכל שכן, שיכול להיות שברבות הימים, כשידבר עמהם ויחזור וידבר, אולי יזכה לעוררם באמת להשי"ת ולקרבם לעבודתו יתברך, אשר אין דבר גדול מזה" (שם).

עובדות מאנ"ש

מעשה בר' פנחס מקיבליטש, שקירב בני נעורים רבים בעיירתו לעבודת השי"ת. והיו הנערים נלהבים ביותר בתורה ועבודה. חשק רב הכניס בהם ר' פנחס לכל דבר שבקדושה, והדריכם "בדרך של צדיקים גדולים מאד", בהתבודדות, חצות, וכולי. עד שעשאם לכלים נפלאים בתורה וביראה טהורה.

מלמד בשכר היה ר' פנחס בקיבליטש, אחרי שהתקרב מכבר לחסידות ברסלב, על ידי רבי אברהם ב"ר נחמן. ניצל הוא את השפעתו בקרב הנערים, ומשך אליו כבמטה קסם עשרות עשרות שנמשכו אליו כבעבותות אהבה.

רב היה אושרם של הורי הנערים, לראות את בניהם עוסקים בתורה ובתפילה בחשק ובהתלהבות. ואף הנערים עצמם, חשו במין אושר רוחני, שאין דומה לו בשעשועים גשמיים.

זמן רב עבר, ור' פנחס קירב וקירב נערים רבים אל דרכו בקודש, כשאין הוא מגלה להם כלל את מקור שיטתו, חסידות ברסלב… הדבר היה כל כך מוסווה, עד שאפילו מתנגדים מושבעים לא יכלו להבחין שחסיד ברסלב הינו ר' פנחס, וכי כל דרכיו שאובים ממעיינות רבינו זיע"א.

אלא, שככל הנראה הגיע הזמן שר' פנחס הבין שאין זו תכלית וכי בלי התקשרות לצדיק אין ערך גדול כל כך לכל התורה והעבודה של תלמידיו, החליט לגלות להם את מקור הדברים – – –

והנה, ביום בהיר אחד, "ויאמר אליהם אני יוסף"… אני מחסידי הצדיק האמיתי, נחל נובע מקור חכמה, ר' נחמן מברסלב – – –

רבים מהם הוכו בתדהמה, ולא אחרה השמועה להכות גלים בעיירה. הורים השתוממו למשמע אוזנם ובנים לא ידעו את נפשם, אם לשמוע לדברי ההתנגדות שהחלו בני העיירה לדבר על ברסלב, או להמשיך ולהסב על שולחנו הטהור של ר' פנחס, המציל נפשם מני שחת.

סוף דבר, שמעשרות הנערים נשרו רובם החוצה והתרחקו מר' פנחס. ואילו סלתה ושמנה של החבורה, כעשרה נערים לערך, נשארו תחת השפעתו וגדלו בתורה ועבודת השי"ת, לשם ולתפארת.

ידוע הוא ר' אהרן מקיבליטש זצ"ל ממיוחדי חסידי ברסלב בדור העבר, שנמנה בין אלו הנערים שנותרו לפליטה אצל ר' פנחס. במסגרת מסעיו של ר' אברהם ב"ר נחמן לחשובי אנ"ש, ביקר רבות בקיבליטש, כדי להפגש עם ר' אהרן ולהתבשם משמחתו האמיתית, בה היה שרוי כל ימיו.

וכאן המקום לספר על הגץ שהבעיר את העץ הגדול, ר' נחום הסנדלר (שוסטער) שקירב את אב"ד סוקולוב ר' מרדכי הלברשטט, לחסידות ברסלב. היה זה כאשר באו בני העיירה סוקולוב, וסיפרו לו לרבם על ר' נחום הסנדלר הקם בחצות הלילה ומקונן על חרבן בית המקדש, כאילו היה אחד הגדולים אשר בארץ…

הרב קראו אליו, והסביר לו שדבר זה שייך (כביכול) רק לבעלי השגה גדולה, ולא לסנדלרים פשוטים, שאינם משיגים את צער השכינה וחסרונו של בית המקדש.

פתח ר' נחום את פיו הטהור, והחל מדבר מכל מה ששמע וקלט בברסלב, על אודות החרבן הפרטי והכללי, באמרו ברצינות: "אמנם אין הרב חש בחסרון רוחני, שכן, מלא וגדוש הוא בתורה ובמצוות. אולם אני, מה גדול כאבי הרוחני, שאין בי לא תורה ולא יראת שמים אמיתית. לפיכך מה מאד הנני כוסף שיבנה בית המקדש במהרה, ומלאה הארץ דעה את ה', כולי האי ואולי אף אני הדל אזכה לתוכן רוחני כלשהוא"…

הניצוץ פגע בו באב"ד סוקולוב, ודבריו הפשוטים של הסנדלר, שיצאו מעומק ליבו, הדליקו בו אש, שהלכה וגדלה מיום ליום, עד שהפך ברבות הימים לאחד מחשובי חסידי ברסלב. הלא הוא הידוע "ר' מרדכי סוקולבר", ממיוחדי אנ"ש בדור הקודם.

אך אם סיפורים אלו עוסקים בקירוב לחסידות ברסלב גרידא, הרי בא הסיפור הבא ללמד האיך התקרבו בני שאול תחתיות ורשעים, ליהדות, הודות לטיפול הרוחני שניתן להם.

היה זה יהודי שלא בוש להופיע בשבת לתפילת מוסף בבית הכנסת של מוהרנ"ת, כשידיו מוכתמות בדיו טרי מכתיבה. עבד הוא במועצת העיר ברסלב, וכתב בעיצומו של שבת. ואילו אחרי עבודתו, היה סר לביהכנ"ס ומרים ידיו בתפילת "כתר" כמי שמתפלל בהתלהבות…

הכל ראו את ידיו, ונדהמו על תעוזתו הרבה, עד שהחליטו המתפללים, שעליהם לדחותו החוצה, אחת ולתמיד.

הציעו לפני מוהרנ"ת את שאלתם, ולא הסכים לכך, אלא הורה להניחו. ואמנם, לא יצאו ימים מועטים, ופה ושם קלט האיש דברים מפי מוהרנ"ת ובני חבורתו הקדושה, עד שהפך לבעל תשובה גמור.

עמו (ועם עוד אחד שאכמ"ל) – היה אומר מוהרנ"ת שיתפאר לפני כסא הכבוד, על שזכה והביאו מעמקי השאול, אל תחת כנפי הקדושה.

ולעת זקנתו, אחרי שנים רבות של עבודת ה' באמת, שמע פעם האיש את אנ"ש מנהלים שיחה בעניני פרנסה, נענה ואמר: "הנני נוסע כבר ארבעים שנה לרבי לראש השנה, ואף פעם לא ביקשתי מרבינו פרנסה — כלום לא חסר לי אלא פרנסה?!".

נסיעות מיוחדות ערך רבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל אף כאן בארץ ישראל, בזקנתו המופלגת, לקירוב רחוקים. מגיע היה רבי אברהם לכפר או מושבה, ודורש דרשה, בה הצית לבות ישראל לאביהם שבשמים.

ר' אפרימ'ל קראקאווסקי זצ"ל, אף לא חת לנסוע אל אחד מגדולי האדמורי"ם שבפולין ורבבות חסידים סרו למשמעתו, כדי ל…קרבו לדרך רבינו הקדוש.

רבים רבים קירבו אנ"ש ליהדות בכלל ולחסידות ברסלב בפרט. וכך, עד עצם היום הזה, זרועות פתוחות לה לחסידות זו לבעלי תשובה, שב"ה הולכים ומתרבים בה מיום ליום.