חסידי ברסלב בישיבת חכמי לובלין

רבי מאיר שפירא מארח את הברסלבים בישיבתו

התיאור שלהלן, פורסם על ידי הרב דוד הלחמי, מתלמידי ישיבת חכמי לובלין, בכמה וכמה הזדמנויות. אנו מביאים כאן חלקים מהתיאור שפרסם בספרו "שיח צדיקים", כלשונן (בתוספת הערות שוליים להסברת הרקע או לתיקונים ממקורות אחרים).

למאמר נרחב על קיבוץ לובלין – ראה כאן

…מי שזכה להתבשם מהתפילות הברסלביות הרגיש בעצמו את נפילת החומות ואת קירבתו הממשית למלכו של עולם ללא מחיצה. חסידי ברסלב היו פזורים בכל ערי פולין, רובם עניים מרודים, מלאים שמחה וחדוות הנפש. מדי שבת בשבתו ישבו בצוותא בבתי החסידים שלהם ושתו בצמא את תורת רבם שהוגשה להם בצורה עממית ומובנת, על ידי חסידי ברסלב הוותיקים, שספרי רבם היו נהירים להם ושהצטיינו בהסברה נוחה ומתקבלת.

הברסלבים התחטאו בפני קונם בתפילתם כבן המתחטא על אביו, נפשם סערה בתפילה והעריגה אל-על בלטה ביותר בראש השנה … בחרו הברסלבים את העיר לובלין להתאספות ה"קיבוץ בראש השנה, שכן נתקדשה העיר בהרבה קדושות …

מכיוון שצדיקי הדור קבעו כי ריחה של ירושלים מורגשת בלובלין, איוו הברסלבים לשבת בראש השנה בבית מדרשו של החוזה מלובלין[1]. שהראה חיבה יתירה לרבם הגדול, ואף נתן את הסכמתו להדפסת ספרו הגדול "לקוטי מוהר"ן. אם כי גדול היה בית מדרשו של הרבי מלובלין, שם שפכו שיח צדיקי הדור מרנן ורבנן גדולי החסידות ומאוריה, הרי צר היה מהכיל את ההמונים הברסלבים שבאו לקיבוץ.

אחרי שהגאון רבי מאיר שפירא, ראש "ישיבת חכמי לובלין" פתח את ישיבתו המפורסמת, נאות לבקשת חסידי ברסלב והעמיד לרשותם את אולמי הישיבה כדי לאפשר להם לחוג את ראש השנה מתוך הרחבת הדעת[2].

הם באים ל׳זכרר ברית"

הזריזים שבהם הקדימו את בואם לשבת סליחות. לא היה כל צורך לשאול לזהותם, כי צורתם העידה עליהם. מטענם הדל, לבושם ללא קפידה והשמחה על פניהם הצביעו עליהם כחסידי ברסלב. הימים הבאים הביאו עמם המוני חסידים ואילו בליל "זכור ברית" היה הקיבוץ הברסלבי שלם לא נפקד איש. ראשי הקיבוץ סוקרים את הבאים ודואגים לאיכסונם…

רחוב לוברטובסקה המוליך לישיבת חכמי לובלין מלא אנשים זקנים, צעירים וטף נוהרים לקיבוץ הגדול … שיחת רעים מתפתחת בין מכרים שנפגשו בקיבוץ. חדשים וגם ישנים מתחבקים ומברכים איש את רעהו לשלום.

בדיוק בשעה שתיים אחרי חצות הלילה משתיקה דפיקה חזקה מעל הבימה את רעש המתידדים ותוך הדממה מכריז שלמה יודא האוטובוצקאי – זכור ברית! רבי שלמה יודא הופמן מעיר אוטבוצק, ירא וחרד שאין לו בעולמו ולא כלום … כפיצוי לעניו ומרודו חננו השם בקול אדיר כעין שאגת ארי, וכששלמה יודא עובר לפני התבה, מצית הוא את הלבבות ואינו זז ממנה עד שנהפכים ללפיד אש.

רבי שלמה יודא נענה לקריאה, מתעטף בטלית ובדחילו ורחימו יורד לפני התיבה ופותח ב"אשרי". קולו האדיר הולך ורועם, הצבור הגדול נסחב בזרם האדיר של תפילות ותשבחות היוצא מאלפי פיות … רעש התפילה נמשך עד אור הבוקר, כי התחינות והבקשות המיועדות לליל "זכור ברית" נאמרות על ידי הברסלבים ללא דילוג, ואילו היו כיוצא בהן אף הן היו נבלעות על ידיהם. עם סיומה של אמירת הסליחות מתחילות ההכנות לתפילת השחר וגם היא נמשכת שעות וכוללת התרת נדרים כמקובל ואמירת פרקי תהילים.

ערב ראש השנה שחרית

הברסלבים פינו את בית המדרש ועובדי הניקיון תפסו את מקומם. שליחים מטעם הצמרת סובבים מאכסניא לאכסניא ועומדים על צרכי חבריהם ומציעים את עזרתם לקשיי סידור. ראשי העדה התייחדו באכסנייתם וקבעו את הסידורים האחרונים הקשורים בשני ימי ראש השנה: מי יעבור לפני התיבה לתפילת שחרית, מי לתפילת מוסף, מי יקרא בתורה, מי יעלה לתורה, מי ישוחח את השיחות החסידיות ומי יאמר את עשרת פרקי תהילים בצבור. שליחים יוצאים דחופים להאכסניות כדי למסור לכל אחד את תפקידו תוך בקשה להתכוננות מרבית.

…תושבי לובלין מפנים את מבטיהם לבנין הענק הפורש את כנפיו לארכה ולרחבה של לובלין המעטירה ומחכים בקוצר רוח לרגע ששערי הישיבה יפתחו לרווחה, כדי שיוכלו להצטרף לתפילת ההמונים שבאו מארבע קצוות המדינה לשפוך שיח ביום הדין בירושלים דפולין ובישיבה הקדושה הספוגה תורה ותפילה.

בליל התקדש חג

…רחובות לובלין השוקטים בכל השנה על שמריהם, הומים וגועשים מהמוני חסידים הזורמים ישר לישיבה … מתיחות מה מורגשת בפני ראשי העדה. נבוכים הם במקצת, כי עוד לא החליטו אם לכבד את רבי מאיר שפירא בתפילת מעריב מפני הנימוס והכבוד כמארחם ומרא דאתרא, או לפסוח על כל הצדדים המחייבים, כי סוף כל סוף חסידות היא חסידות ורבי מאיר אינו נמנה על חסידיהם. בינתיים עבר לפני התיבה לתפילת מנחה מכרינו שלמא יודא, וכשסיים את התפילה והרב התייצב ליד הבימה ופתח בפיוט "אחות קטנה" – השתנו הדברים[3]. הופעתו הממלכתית, הוד פניו האציליים, קולו הנעים והרציני השפיעו על ראשי העדה בכיוון ההפוך … וכאן נפלה ההכרעה: הרב מלובלין יעבוד לפני התיבה לתפילת מעריב! משלחת נכבדים בראשותו של המשפיע הגדול רבי יצחק ברייטר התיצבה בפני הרב ובשם העדה הקדושה הקשורים לנחל נובע מקור חכמה נתבקש הרב לקדש את החג בתפילתו הנעימה. פני רבי מאיר קרנו מאושר, הוא לא הסתיר את שביעות רצונו מהכבוד שנפל בחלקו. ואם כי קולו לא היה חזק כקולו של שלמה יודא, הרי בנועם אמריו ובמתיקותו המיוחדת וקסמו האישי עלה והתעלה על כל בעלי התפילה שבקיבוץ וכבש בסערה את לב המתפללים … כבני מרון עוברים הברסלבים בפני הרב ובשמחה אמיתית מאחלים לו שנה טובה והוא משיב על הברכות בחיוך ובהרחבת הדעת.

… מספר ניכר של חסידי ברסלב מראשי העדה הוזמנו לשולחנו של הרב, ובין הקרואים היה רבי בן ציון אפטר … ופעמים אין ספור חוזר על המנגינה הברסלבית הידועה המושכת על הפסוק "עמך ה׳ ידכאו".

המנגינה מרטיטה את נימי הלב, ותלמידי יח"ל שחוזרים על המנגינה ועוזרים לרבי בן ציון מתייפחים בבכי. גם עיני הרב זולגות דמעות. בקול עצוב ספוג געגועים אין סופיים למשהו נעלם ונסתר, משמיע כפעם בפעם ״עמך ה׳ ידכאו" – שכינתא בגלותא. כידוע אין רבי מאיר שפירא גורס עצבות, אך גם חסידי ברסלב אינם בעצבות, ומה גם, בליל ראש השנה, הלא עיקרה של החסידות מושתת על השמחה העשויה להעלות את האדם לדרגה הגבוהה ביותר בעבודת השם. והלא כבר אמרו חז״ל: אין השכינה שורה לא מתוך עצבות, לא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה…

ראש השנה שחרית

לעולם לא יהא אדם זקן. הזקנה – אמר רבי נחמן – הינה מידה מגונה. אדם חייב להתחדש תמיד, מתחיל וחוזר ומתחיל. אמרה זו ליוותה את הברסלבים בעבודתם. על כן זמן רב לפני עלות השחר זרמו הברסלבים להיכל הישיבה וכשהאיר השחר ובישר את בואו של היום – לא נפקד מהם איש. המתחיל בתפילה פתח ב"אדון עולם", הציבור חזר אחריו בקול רעש גדול שנשמע למרחקים. גוש של ראשים התנועע בהתלהבות בבחינת כל עצמותי תאמרנה. עם התקרבותם ל"המלך" גברה ההמולה, כולם כאחד התכוננו לטכס המרשים של הכתרת מלכו של עולם. שלמה יודא מתמתח, טליתו משולשת עד לחצי גופו, מאחריו המונים רועשים בתנועות משונות, אנחות וגניחות. פתאום כאילו לפי צו מגבוה משתתקת התנועה, קולו של שלמה יודא מסונן וצלול משמיע כעין יריית תותח: ה – ה – ה – ה – מ -ל – ך… אחרי הרעש קול דממה דקה: יושב על כסא רם ונשא. הקץ לשקט, אלפי פיות הפריעוהו ועתה הומה בית המדרש מתפילת רבים הממלאה את חלל האולם …

עבודה תמה עבדו הברסלבים בתפילת שחרית, אך לא חסידי ברסלב המתחדשים תמיד ילאו מלהמשיך בעבודתם, מיד אחרי התפילה מתחילות ההכנות לתקיעות. יחידי סגולה שבהם מקיפים את הצדיק רבי אפרים קרקובסקי, מגדולי חסידי ברסלב, מהאישים הנעלים מבין חסידי ברסלב, משפיע ומכוון, צדיק תמים, אשר מימיו לא פגע באיש. חסידי ברסלב דבקו בו, כל עבודת הקודש שלו היתה מכוונת להגיע ארצה ולהתעלות בעבודת השם. ואמנם הצליח לעלות ארצה ולחונן את עפרה … קבוצה אחרת עוקבת בדריכות אחרי תנועותיו של רבי פנחס'ל מפשדבוז' שלפי עדותם של הברסלבים[4] ראוי הוא לנהל עדה גדולה של חסידים בקיבוץ הברסלבי.

הוא התבטל במציאות. כל תנועותיו אומרות קדושה. מימיו לא ראה עוול בשום יהודי ותמיד מצא זכות להגן על מעשים בלתי נראים של יחידים. כל מי שבא עמו במגע זוכה לשמוע בהבנה מתורת רבו. בעיקר הוא מעוניין להשפיע עליהם כי יקבלו על עצמם לומר בכל יום עשרת פרקי תהילים לתיקון החטא הגדול שלפי דברי חז״ל כמעט ואין לחוטא תקנה. רבי נחמן זכה לגלות את אחד מהסודות הנסתרים של התשובה ואמר שבאמירת עשרת מזמורי תהילים ידועים שסִימְנָם[5] – אפשר למצוא תיקון לחטא זה … על כן כשאיצ'ה מאיר לובלינר[6] ניגש לתיבה לאמירת המזמורים מצא את הרב לצדו. פני רבי פנחס'ל קרנו משמחה, עלה בידו לעשות נפש אחת גדולה לרעיון רבו, ואילו הברסלבים הפשוטים מתלחשים ביניהם, הנה, הרב הגדול מלובלין, הצטרף רשמית לחסידי ברסלב והראיה – התלהבותו באמירת מזמורי התהילים שרבנו תיקן…

סדר תקיעות ותפילת מוסף

הפעם, לא כמו בתפילת מעריב אמש, הקדימו ראשי העדה וכיבדו את הרב בתקיעות[7] וקבעו את רבי פנחס כמקריא. הבחירה נתקבלה באהבה ובהסכמה כדבר המובן מאליו. בינתיים ירד הרב לבית הטבילה עלה והסתפג, לבש את הקיטל, אזר אבנטו, התעטף בטליתו ושופרות אין ספור תחב בחגורתו, ובצעדים איטיים עושה הוא את דרכו לבימה … אגלי זיעה כיסו את פניו שפשטו צורה והחליפו גוונים. שיניו דא לדא נקשו וגופו רעד כולו. מתיחות איומה שררה בבית המדרש כשהרב קירב את השופר לפיו להשמיע את התקיעות. קולות ברורים יפים וצחים יצאו מפיו הטהור, ללא הפסק וללא פגם כמו בהעברה בעלמא.

קול צלול, דק שבדק, מבקיע את דרכו בדממה שהשתררה באולם המלא מפה אל פה, ומרעיף טל של תחיה בעצמות היבשות של אלפי המתפללים, העומדים ושופכים את צקון לחשם מאור השחר. י-ה-ל-ל-ו א-ת ש-ם… אלפי עינים נוצצות מופנות לבימה העומדת במרכז האולם. לידו של הרב עומד רבי ישראל דוד גרינהויז, "בעל המוסף" וספר תורה בידו, כרגע הוא הופך את פניו וצועד באיטיות לתיבה. לרבי ישראל דוד היו כל הסימנים הטובים שחז"ל סימנו בהם את שליח ציבור: זקנו מגודל, פרקו נאה, מטופל בילדים וביתו ריק מכל. קולו אמנם לא רעם כקולו של שלמה יודא, אך מעלה יתירה היתה לקולו, שכן חדר ישר לליבותיהם של השומעים ונפח רוח חיים במלות התפילה. מי ששמע את רבי ישראל דוד מתפלל הרגיש את המלה על כל כוונותיה והתעלה לדרגות הגבוהות של תפילה בכוונה …

כשפתח ישראל דוד ב"הנני העני ממעש" בניגונו המקובל של רבי פנחס'ל מקוריץ[8] נקוו מעיינות של דמעות על ריצפת בית הכנסת. עולמות שלמים מעביר לפניך ישראל דוד. כל פיוט עולם חדש וכל ניגון מותאם לתפילה. תפילותיו מוגשות בצורה כה מובנת כמו "אשרי יושבי ביתך" הנאמר שלש פעמים ביום. גדול כוחו בשיבוץ ובפיסוק טעמים. הציבור מופשט לגמרי מהבלי העולם. הידיים פרושות כלפי מעלה והעיניים בולטות כאילו יצאו מחוריהן. נפשם יוצאת בדברם לפני בוראם. כל כך רעננות, כל כך מתלהבות כאילו זה עתה התחילו להתפלל. לשיא ההתלהבות מגיעים כשישראל דוד שר "ויאתיו" במנגינה הברסלבית שהרב אמר שנלקחה משירי גן העדן. פנים משולהבים ורגליים מורמות עורגים אל על. הנקישות והדפיקות מחרישות אזניים, וכי דבר זה קל בעיניך? הלא כאן אומרים להכתיר את בורא כל למלך כל למען ויראו בל עמי הארץ את מלכות שמים. הסערה הולכת וגוברת. מקהלת אלפים מלווה את ישראל דוד בקצב אחיד ללא כל מלחין מכוון מסיימים כולם בקול אדיר: ויתנו לך כתר מלוכה.

… ארבע שעות נמשכה תפילת המוסף של ישראל דוד. רעננות המתפללים העידה כי הצליח ישראל דוד להעלות את כולם ולהפיח בהם רוח חיים של אהבת השם ועבודת הבורא. לכולם היה הרושם, שאם ישראל דוד היה רוצה לחזור על תפילת המוסף ולהאריך בה כהנה וכהנה ברצון רב היו מסכימים לו.

תשליך והשיחות החסידיות

מחזה כזה לא ראתה לובלין מימיה. חוצות לובלין מלאים אנשים, נשים וטף, בצדי הדרכים עומדת לובלין היהודית על עשרת אלפי יהודיה ומחכה להופעתו של הרב ותלמידיו בלויית אלפי חסידי ברסלב. הנה הופיע הרב במלוא הדרתו, מאיר באור זך ומופלא. אלפים זורמים אחריו ולפניו והוא בתווך. בשירות ותשבחות מובא הרב לגשר העץ שברחוב לוברטובסקה אשר מתחתיו זורם נהר ביסטריצה, לידו תיאמר תפילת "תשליך".

יהודי לובלין בעצמם שומרים על הסדר מבלי לתת לזרים להתערב בשמחתם. בגלל הצפיפות האיומה נמשכת התהלוכה מהישיבה עד לנהר זמן רב מהמקובל. עט סופרים אינו מסוגל לתאר את גודל ההתלהבות ברגע שהרב פתח בתפילת "תשליך". אלפי יהודים מרעישים את העולם בתפילתם … מעגלים מעגלים מתעגלים סביב הרב, זרועות משתלבות וידים מתהדקות והרגליים מתרוממות וכולם יוצאים במחול אדיר  … הריקודים נמשכים ומתמתחים מהנהר עד למעונו של הרב ומשם לבית המדרש הגדול שצר מהכיל את הקהל הממלא אותו. אחד מהברסלבים עולה על הספסל ומכריז בקול: "והיית אך שמח". גל של שמחה חדש מציף את הברסלבים וכולם נמשכים לריקוד שנמשך שעות. עם הופעתו של רבי אהרן לייב ציגלמן מהמשפיעים הותיקים של חסידי ברסלב נפסק הריקוד והקהל משתתק.

… מאמרו החסידי המשולב בסתרי תורה ובפניני תורה מרבם הגדול נמשך כשעתיים. דבריו נשמעים בהקשבה. כל אותו העת לא העז מישהו להפריעו, אולם עם סיום מאמרו מתפרצת שירה אדירה הנפסקת בכל פעם על ידי חסיד אחר בקריאה: והיית אך שמח… אותו המחזה חוזר ונשנה בליל שני של ראש השנה. המשפיעים רבי יצחק ברייטר ורבי בן ציון אפטר משמיעים דברי תורה מתורת רבם.

ולפני שאסיים את מאמרי לא אקפח זכרו של החסיד הברסלבי ירא השם מרבים רבי אברהם יצחק מאוסטרובצה[9], הלא הוא בעל הקריאה של הברסלבים. קריאתו האיטית והמודגשת, הרפה והדגש, פיסוק הטעמים וטעמי הנגינה וקולו הנעים גרמו קורת רוח לשומעים.

עבודה תמה נקייה וקדושה עבדו חסידי ברסלב בימי ראש השנה … אשרי עין ראתה כל אלה.

(התיאור כולו מופיע בספר הנפלא "שיח צדיקים" להרב דוד הלחמי. וכאן הבאנו רק את חלקו)

הערות (כל ההערות הינן של עורכי האתר):

[1] לכאורה זו טעות, שכן בתקופת הקיבוצים הכלליים בלובלין, לא התקיים – למיטב ידיעתנו – הקיבוץ בבית מדרשו של החוזה.

[2] לתיאור נרחב של הסכמת מהר"ם שפירא לקיום הקיבוץ בישיבתו, ראה: דוד אברהם מנדלבוים, "ישיבת חכמי לובלין" חלק שני עמוד קי"ט והלאה.

[3] ראה גם בספר הזכרון להרה"ח רבי משה בורשטיין ז"ל. ח. בורשטיין, "כיסופים", עמודים 166-167: "משך כל השנים שלאחר מכן, גם בהיות רבי משה בורשטיין קרוב לגיל מאה, היה ליבו רוטט מהתרגשות, ותמיד(!) מוריד היה דמעות של ממש עת נשא בראש השנה את תפילת "אחות קטנה". בזכרונו עלה רבי מאיר שפירא זצוק"ל בנושאו תפילה מיוחדת זו. "אה! זו היתה תפילה…!", היה מספר על אותו ראש השנה במחיצת המהר"ם שפירא."

[4] לפי עדות הרה"ח ר' יעקב הלוי דב, בהקדמת הספר "עונג שבת", סיפר לו ר' אפרימ'ל זצ"ל כי ר' פנחס'ל זצ"ל אכן הנהיג עדה, משום שביקש לקרב את אנשיו לדרך רבינו, אולם כאשר שמע מאנ"ש בוורשה ביקורת על כך, השליך הכל וסירב להנהגה.

[5] הלא הם עשרת מזמורי התהלים הידועים כ"התיקון הכללי"

[6] הלא הוא הרה"ח ר' יצחק מאיר קורמן

[7] אצל מנדלבוים, "ישיבת חכמי לובלין", מובא מכתב שכתבו אנ"ש בוורשה עוד לפני ראש השנה, ובו הם מבקשים מרי"מ קורמן לבקש מהגר"מ שפירא לשמש כ"בעל תוקע" בקיבוץ.

[8] איני יודע באיזה ניגון מדובר. הניגון המקובל על "הנני העני" בנוסח ברסלב דהיום, מקורו ברבי לייב קוסטנטינר, ששימש כבעל התפילה בקלויז באומן משנת תרי"א. ראה במאמר "בעלי תפילה בקיבוץ", שנת תרי"א.

[9] הלא הוא רבי אברהם יצחק וייסזאנד. ראה אודותיו בהרחבה בזכרונותיו של רבי בירך רובינזון.