שאלה: לקראת חג הפסח רצינו לברר טעם חילוקי המנהגים שבין בני ספרד לבני אשכנז באכילת מיני קטניות בפסח, וכן האם לבני אשכנז מותר להאכיל את בניהם הקטנים מיני קטניות.

תשובה: יש ללמוד מהכרעת המשנה ברורה, שאסור לבני אשכנז להאכיל ילדים קטנים מיני קטניות, אך לתינוקות שמאכלם הוא דייסת אורז וכדומה, מותר להאכילם קטניות כדרכם, כדין חולה שאין בו סכנה שהתירו לו לאכול קטניות אם צריך לכך ובדרך שיתבאר.

בשולחן ערוך (הלכות פסח סימן תנג סעיף א) מבואר, שאורז ומיני קטניות אינם באים לידי חימוץ, ומותר לעשות מהם תבשיל בפסח, וכתב על זה הרמ"א שיש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות, ומכל מקום אינם אוסרים בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל (כשיש רוב היתר, ומ"מ אותם עצמם צריך להוציא ולזרוק), ואף מותרים בהנאה כגון להדליק בהם את הנר. עוד מבואר במשנה ברורה (סק"ז) שבשעת הדחק וכן חולה אפילו שאין בו סכנה מותר להם לאכול קטניות, אלא שיקדים שאר קטניות לאורז ודוחן וכוסמת שהם דומים יותר לחמשת מיני דגן, ויחליט אותם לפני הבישול ברותחים (פעולה זו מונעת בחמשת מיני דגן שלא יבואו לידי חימוץ), שכל מה שאפשר לתקן מתקנים בהם.

וכבר ידוע ומפורסם, שהאשכנזים הולכים כהכרעת הרמ"א ומחמירים שלא לאכול קטניות בפסח, והספרדים הולכים כהכרעת הבית יוסף ואוכלים קטניות בפסח, ומכל מקום אף בין הספרדים יש חילוקי מנהגות שיש שבדלים מחלק ממיני הקטניות, ויש שאוכלים כל מיני הקטניות, וכל אחד יעשה כפי מנהג קהילתו והמנהג שקיבל על עצמו לנהוג.

אמנם רצינו קצת לבאר בטעם גזירת הקטניות להאשכנזים, ושיטת בני ספרד שלא חששו לזה. ומתוך כך לדון האם לבני אשכנז יש להקפיד גם על ילדים קטנים שלא להאכילם קטניות.

* * *

קטניות בפסח מצד הדין

במסכת פסחים דף ל"ה ע"א שנינו במשנה: אלו דברים שאדם יוצא (במצה העשיוה מקמח שלהם) ידי חובתו בפסח (בלילה הראשון של פסח), בחיטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשבולת שועל. ובגמרא דייקו שדוקא בחמשה מינים הללו יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה, אבל אורז ודוחן אינם ממין דגן, ואין יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה.

וביארו הטעם (לריש לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל ורבי אליעזר בן יעקב) שהוא נלמד מנאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות" (דברים ט"ז), שדורשים ממשמעות הכתוב, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו באכילת מצה, שהם חמשת מיני דגן האמורים במשנה, יצאו אורז ודוחן שאין הם באים לעולם לידי חימוץ, שאם משהים אותם אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

הרי שמצד הדין אין איסור באכילת אורז, שאין לחוש שמא יבואו לידי חימוץ כלל.

מנהג האשכנזים באכילת קטניות בפסח

מנהג האשכנזים שלא לאכול אורז ודוחן וכל מיני הקטניות בפסח, והובא מנהג זה בהגהות מיימוניות (פרק ה' מהלכות חמץ ומצה הלכה א') בשם הסמ"ק שהקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח, וכן דעת ה"ר שמואל מאוירא, ומוסיף שם, שאף שה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגים בהם היתר, קשה מאד להתיר הדבר כיון אחרים נהגו בהם איסור.

וכן הוא הכרעת הרמ"א (סימן תנ"ג סעיף א') שכן הוא המנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות.

ורבה האריכות בספרי האחרונים והשו"ת בזה והמסתעף, ואין כוונתינו כאן להביא כי אם עיקרי טעמי הדברים של מנהג האשכנזים והספרדים.

טעם הגזירה

בטעם שהאשכנזים נהגו איסור באכילת קטניות, נתבאר בראשונים שלשה טעמים בזה.

א. משום שכשעושים תבשיל של דייסא מאורז ודוחן או של מיני קטניות אחרים, הרי הם דומים במראיהם ובצורתם לתבשיל של דייסא העשוי מחמשת מיני דגן, ולכך חששו שמא יתחלף לו בין הקטניות לבין חמשת מיני דגן, ויבוא לידי חמץ חס ושלום.

ולטעם זה מיני קטניות שאין הדרך לעשות מהם דייסא, כגון בוטנים וחמניות, אינם בכלל גזירת הקטניות.

ב. שיש מקומות שעושים לחם מקטניות, וחששו שמא יתחלף לו בין לחם מקטניות לבין לחם מחמשת מיני דגן שהם חמץ גמור, ויכשל חס ושלום באכילת חמץ בפסח.

ולטעם זה מיני קטניות שאין עושים מהם לחם, כגון שעועית חומוס וכדו' וכן מיני הפיצוחים, אינם בכלל גזירת הקטניות.

ג. שמכיון שמיני הקטניות, לאחר הקצירה והדישה היה הדרך לעשות מהם גורן (ערימה של כל המין קצרו ודשו), ומקום שהיו עושים שם את הגורן (בית הגרנות) רגיל להתערב שם גם מעט גרעינים מחמשת מיני דגן, שגם מהם עושים גורן בבית הגרנות, ולכך גזרו על כל המינים שהרגילות לעשות מהם גורן שאסורים באכילה בפסח.

ולטעם זה כולל איסור הקטניות את כל אשר בשם "קטניות" יקרא, שכל מין שהיו רגילים בתקופת הראשונים לעשות מהם גורן, הרי הם כלולים בכלל איסור הקטניות.

[שלושת הטעמים מבוארים בהגהות מיימוניות שם, ובהגהת רבינו פרץ שעל הסמ"ק סימן רכ"ב אות י"ב].

הטעם המובא ברבינו מנוח

בביאור הלכה (סימן תנג סע"א ד"ה ויש) הביא טעם אחר בשם רבינו מנוח, שגלוי וידוע לפני הקדמונים, שיש מין אחד של חטה, שבשנה שאינה של ברכה הרי היא משתנה ומוציאה כמין ממיני הקטניות, ומשום חשש למין זה חששו לאסור את כל מיני הקטניות, פן יהא חלילה פעם אחת שמין חטה תצא כמין קטנית ויכשלו בחמץ בפסח.

הסוברים שהוא איסור מדרבנן

בריטב"א בפסחים (לה ע"ב ד"ה גמרא) הביא, שיש שפירשו, שאף שאורז ודוחן אינם באים לידי חימוץ להתחייב עליהם כרת, מכל מקום לידי חמץ נוקשה הוא בא, ויש בזה איסור חמץ מדרבנן, ומוסיף הריטב"א, שמצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל, וסומכין על דברי הגאונים שאמרו שאין אורז מחמיץ כלל. ומכל מקום צריך להיזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד, ואם נשאר שם גרגר אחד נמצא שנאסר הכל בבישולו במשהו, ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול, והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובם.

דעת חכמי ספרד שאין לחוש לזה

הטור (או"ח סימן תנ"ג) כתב: יש אוסרים לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חיטים מעורבים בהם, "וחומרא יתירה היא ולא נהגו כן".

ובבית יוסף הביא מדברי רבינו ירוחם שכתב: אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח, מנהג שטות הוא.

והיעב"ץ בספר מור וקציעה (תנ"ג ס"א) כתב: מעיד אני על אבא מארי הגאון (החכם צבי) ז"ל, שכמה צער נצטער אותו צדיק על מנהג האשכנזים להימנע מאכילת אורז וקטניות בפסח, והיה אומר אי איישר חילי אבטליניה למנהג גרוע הלז, שהיא חומרא דאתי לידי קולא, שיצא ממנו חורבא ומכשול להיכשל באיסור חמץ גמור, כי מתוך שאין אורז ומיני קטניות מצויים להם לאכול ולשבוע, צריכים לאפות מצה הרבה מאד, ואין נזהרים בעיסה כדת וכהלכה, ועוד שנמנעים משמחת יום טוב מסיבת חומרא כזו שאין לה טעם ולא ריח, ואשרי שיאחז צדיק דרכו וניפץ חומרות אלו אל הסלע.

***

האכלת מאכל איסור לקטן

מן התורה אין הקטנים חייבים במצוות, ומכל מקום מצווה האב לחנכם במצוות כנאמר; חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶנָּה (משלי פרק כב פסוק ו). אמנם כל זה לענין מעשה המצוות, אבל להאכילו איסור בידים, למדו בגמרא ביבמות (קיד ע"א) שאסור להאכיל את הקטן דבר איסור בידים. איסור זה הוא אפילו לקטן בן יומו, (פשטות לשון הבית יוסף או"ח סי' שמ"ג מורה, שרק שרצים דם וטומאת כהנים אסור מן התורה, ושאר איסורים אינם אלא מדרבנן, אך בנודע ביהודה תנינא או"ח סי א' מפרש בדעת הבית יוסף שהוא אסור מן התורה), איסור זה נקרא בלשון הפוסקים לא תאכילום.

ונחלקו הראשונים, אם רק באיסורים של תורה נאסרנו להאכילם לקטנים בידים, או גם באיסורי אכילה האסורים מדרבנן נאסרנו להאכילם לקטנים בידים. דעת הרשב"א (בתשובה ח"א סי' צב)שמותר להאכיל איסור דרבנן לתינוק שלא הגיע לגיל חינוך, וכן דעת הר"ן (שבת קכא ע"א). אך דעת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז) שאפילו איסור דרבנן אסור להאכיל בידים את התינוקות, וכדבריו פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שמג).

האכלת קטניות בפסח לקטנים

ועתה לנידון דידן, אם מותר לאשכנזים להאכיל לילדים קטנים שלהם קטניות, הנה לדעה שהובאה בריטב"א שהקטניות לאשכנזים איסורם מטעם חמץ נוקשה, שהם סוברים שהקטניות איסורם מדרבנן, הרי שמעיקר הדין אסור לאשכנזים להאכילם גם לתינוקות בני יומם, אם לא מטעם שהם כחולה שאין בו סכנה, שנתבארו דיניו בתחילת דברינו בשם המשנה ברורה.

אך לשאר הטעמים שאיסור בני אשכנז לאכול קטניות אינו מעיקר הדין אלא משום מנהג שנהגו בו, יש לברר האם מנהג חמור כל כך שאסור להאכילו בידים לקטנים שהם בכלל המנהג, או שבזה יודה הרמב"ם להרשב"א שאין בזה איסור.

בשר ויין בתשעת הימים

וניתן ללמוד הכרעת דין זה, ממה שנחלקו גדולי הפוסקים אם מותר להאכיל בשר ויין לתינוקות בתשעת ימי האבלות של תחילת חודש אב, שאף איסור בשר ויין בימים אלו אינו מעיקר הדין אלא מנהג שנהגו כן ישראל זכר לחורבן בית מקדשינו. שדעת המגן אברהם (תקנא ס"ק לא) והחיי אדם (כלל קלג סי' טז), שמותר להאכיל לתינוק עד שעה שהגיע לחינוך שיודע להתאבל על חורבן בית המקדש, ולדבריו אף באיסור הקטניות יהא מותר להאכיל לקטנים כל עוד שלא הגיעו לגיל חינוך שיודעים ענין חמץ ומצה. אמנם דעת האליה רבה (שם ס"ק כד) והדגול מרבבה (שם) והדרך החיים סוברים שאסור להאכיל את התינוקות בידים בשר ויין (אם לא מדין חולה), וכן הכרעת המשנה ברורה (ס"ק ע), הרי שלדבריהם חמור חובת קיום מנהג כל כך שאסור אפילו להאכיל את התינוקות, וכדין איסור דרבנן שלהלכה אנו סוברים שאסור להאכילם לתינוקות. ולפי זה אף איסור קטניות לאשכנזים חמור כל כך שאסור להאכילם אפילו לתינוקות (אם לא מדין חולה וכנתבאר).

מנהג זה איסורו ככל איסורים שמדרבנן

ויש לבאר טעם דבריהם, שכבר נתבאר במאמרינו שבגליון חודש שבט, שחובת קיום מנהג לבני הנוהגים כן, הוא דין שמדרבנן והיסמכוהו למקרא של "אל תטוש". ומכיון שחובת קיום מנהג הוא חובה שמדרבנן, על כן יש עליו כל חומר איסורי דרבנן, שלהלכה אנו סוברים שאסור להאכיל בידים אף לתינוקות איסור שמדרבנן. (ואפילו בדעת המגן אברהם והחיי אדם, יתכן שאינם חולקים על כל מנהג שמותר להאכילו בידים לתינוקות, אלא סוברים שבשר ויין בתשעת הימים מתחילת התקנה קבעו שמותר להאכיל לתינוקות, וכן משמעות לשונו שם "דמעיקרא לא נהגו איסור להחמיר על התינוקות" הרי שרק מטעם זה היתיר, וכמו שהוכיח כן ממה שנותנים את כוס ההבדלה לתינוק).

ויש להוסיף בזה, שבשערי תשובה (תנג ס"ק א) הביא מדברי המהרי"ל; שהאוכלים קטניות בפסח עוברים בלאו ד"לא תסור", כלומר שבאלו המקומות שאסרו את הקטניות יש לזה חומר כהוראת סנהדרין שנצטווינו על זה במקרא; עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (דברים פרק יז פסוק יא). והיינו שחובת קיום מנהג זה הוא ככל איסורי דרבנן, שגם חובת קיום מצוות שמדרבנן נלמד ממקרא זה.