קח את התרופה

כ״ט בסיון תשע״ט

רבי נתן מצביע על נקודת התורפה שגורמת לאבד את כל האוצרות הנפלאים, "זהו החסרון שלכם", התפעלות שמנותקת מעולם העשייה יכולה להביא למציאות מרה שיודעים המון אך לא משתנים כמעט. לעומת זאת, כאשר מתרגלים להביא כל ידיעה לידי מעשה, כי אז אפילו במעט ידיעות ניתן להתרפא.

נא ליטול את התרופות

"אתה חייב לפנות כבר עתה לפרופסור פלוני, חייך בסכנה, המחלה החמורה שהתגלתה בגופך עלולה להתפשט חלילה. אמנם, ישנם סיכויים גדולים לצאת ממנה אבל לשם כך עליך לעבור כבר עתה את סדרת הטיפולים אצל אותו פרופסור דגול…".

המילים נחתו עליו כסלעים. עד לפני כמה דקות היה בעיני עצמו אדם מן השורה, הוא סבל מעט אך לא העלה בדמיונו שהמצב חמור כל כך, אבל הבדיקות הוכיחו אחרת.

מיודענו הינו אדם יסודי, הוא לא הולך ומקבל טיפול סתם כך בעיניים עצומות, הוא החל לברר אצל כל המי ומי על טיבה של המחלה, הוא לא פסח על שום מידע שקשור במישרין או בעקיפין במחלתו, כל פיסת מידע נאגרה ונשמרה, קוטלגה וסודרה; דיבר עם עסקני רפואה ופנה לרופאים ממיטב בתי החולים, חקר ודרש, למד ורכש ידע על סיכויי המחלה, במידה שלא היתה מביישת תלמיד ותיק באוניברסיטה גבוהה.

כעת הגיע התור לרכישת התרופות. גם במישור זה התגלה מיודענו כיסודי ביותר, הוא השיג בעמל ויזע מידע על טיבם של כל התרופות הקשורות במחלתו, ואף יצא בעצמו לחו"ל לרכוש את מיטב התרופות והציוד הרפואי הדרוש לכך. חדרו דמה לבית חולים זעיר, לא היה חסר שם שום פריט נחוץ.

הכל עומד מוכן ומזומן, הוא עשה את כל המאמצים להגיע לשלמות. רק על קטע קטן הוא דילג – על נטילת התרופות!… אלו נשארו מסודרים להפליא במדפי הארונות המיוחדים שרכש, מבלי שישתמש בהם.

המחלה הלכה והתפשטה, המצב הלך והחמיר, הוא לא נח ולא שקט, הוסיף לחקור ולדרוש, ללמוד ולמַצות את הנושא עד תומו, אבל… את התרופה הוא לא לקח.

* * *

דורנו התברך באמצעים מגוונים להפצת תורה, מוסר וחסידות. שיעורים, שיחות ומאמרים, דרשות, רעיונות וליקוטים, ועוד ועוד.

היצר שרוי במצוקה. הצָמָא לשמוע את דבר ה' הולך ומתפשט, והוא מפחד שמא יפסיד במערכה. הדברים הנאמרים מפי המרצים הרי כל כך ברורים, החיזוקים הרי כל כך מתוקים וערבים לחיך, העצות כל כך בהירות ומחיות, הדיבורים כל כך אמיתיים ונוקבים! הנועם שביהדות מבהיק כל כך ומעמעם לגמרי את הברק המזוייף שמשתולל בחוצות, עוד מעט והוא, היצר, נותר חסר מישרה…

אך אותו שועל ערום מצא עצה לעצמו; הוא מניח לאדם לשמוע, נותן לו ליהנות עד עמקי נשמתו מה"וורט" העמוק, מניח לו לרוות נחת מהחיזוק משובב הלב, לא מונע מהאדם מלהתרגש מהדברים המרתקים, רק בקטע האחרון, כשמגיעים אל ה"למעשה" – שם הוא מניח את כל כובד משקלו; נותן לאדם את ההרגשה המוטעית שהוא כבר עוסק עם ה"תרופות" לנפשו, בכך שהוא אוגר אותם, ומטעה אותו לחשוב שהוא כבר מטפל עם עצמו בכך שהוא לומד את הנושא ומבין את הדבר לעומקו, אך… בסופו של דבר הוא נותר כבתחילה, מבלי ליטול את התרופות המופלאות הללו.

הלימוד עצמו אכן מסוגל מאד, אך מלבד זאת גם נותנים הצדיקים עיצות איך להשתמש בחומר הלימוד, הם רוצים שניקח את הידיעות הללו ונקבע אותם עמוק בלב ונתנהג לפיהן. ברם, כאשר מנתק אדם בין הידיעה לבין העשיה והלימוד הופך אצלו לתיאוריה בלבד, אזי הוא רחוק מאוד מרפואתו נפשו.

תלמידי רבי נתן מספרים: "הקפיד מאד על כמה בני אדם שהתפלאו על נפלאות החידושים הכתובים בספריו הקדושים ואמר להם: 'זה החסרון שלכם, שאתם סוברים שכוונתי על החידוש והדרוש, אבל עיקר כוונתי הוא רק על המעשה, כמו שאמרו רז"ל 'לא המדרש העיקר אלא המעשה'"!

רבי נתן מצביע על נקודת התורפה שגורמת לאבד את כל האוצרות הנפלאים, "זהו החסרון שלכם", התפעלות שמנותקת מעולם העשייה יכולה להביא למציאות מרה שיודעים המון אך לא משתנים כמעט. לעומת זאת, כאשר מתרגלים להביא כל ידיעה לידי מעשה, כי אז אפילו במעט ידיעות ניתן להתרפא.

הבה נרגיל את עצמנו בעצתו של הרמב"ן באגרתו הידועה: "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". לדוגמא, אם למדנו על חשיבותה של מציאת "נקודה טובה" בעצמנו, נחבר זאת מיד לעולם המעשה, נצייר היטב במוחנו את הידיעה הזאת ונכיר בכך שזוהי המציאות האמיתית, ומתוך כך נתחיל לעשות תרגילים מעשיים בענין, לדון לכף זכות בפועל, להרחיק מהלב שנאה עצמית ושנאת הזולת, נייקר כל דקה וכולי וכולי.

כך גם בשאר העצות והלימודים, הכל חייב להיכנס להליך מעשי. ואז – גם הלימוד יתווסף אל תהליך הריפוי, כי "גדול תלמוד" – כאשר – "מביא ליד מעשה" (בבא קמא י"ז ע"א).

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support