אמר רבי יצחק, אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, מקניט את חבירו בדברים, ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו, ואם תאמר מתפייס הימנו, ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים. אבל הקדוש ברוך הוא, אדם עובר עבירה בסתר, מתפייס ממנו בדברים, שנאמר: קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד), ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר: וקח טוב, ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר: ונשלמה פרים שפתינו. שמא תאמר פרי חובה? תלמוד לומר: ארפא משובתם אהבם נדבה (מסכת יומא פו ע"ב).

כאמור, אנחנו נמצאים בפתיחת הספר 'השתפכות הנפש', בו מביא המלקט ציטוטים מדברי חז"ל בגמרא ובמדרשים, הנוגעים לנושא ההתבודדות והתפילה האישית. המאמר המצוטט לפנינו מהגמרא ביומא עוסק בעיקר בעניין התשובה, אבל מתוכו נוכל לראות את משמעות התפילה שבתהליך התשובה.

"שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם". אדם שנפגע על ידינו, ספק מתפייס ספק אינו מתפייס, ולפעמים מתפייס עם מחיר. הוא לא 'מתפייס בדברים', הוא צריך ריצוי מעשי כנגד הפגיעה בו: מתנה, פיצוי כספי וכדומה. "אבל מידת הקב"ה" להתפייס תמיד, ולהתפייס בדיבורים הפשוטים שלנו, ולא עוד אלא שהוא מחשיב אותם כאילו הבאנו קרבנות נדבה הבאים מרצון, ולא קרבנות חובה שהוכרחנו להביא אותם.

ה'שפת אמת' על הגמרא שם מעיר על אריכות הלשון: "מידת בשר ודם… ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו, ואם תאמר מתפייס הימנו, ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים" – מדוע יש להאריך בתיאור כל הספקות, ולא לומר בפשטות כי מידת בשר ודם לפעמים לסלוח ולפעמים לא. אם היינו באים לתאר את המציאות הנתונה, כמה מתפייסים וכמה לא, היינו אומרים שחלק כן וחלק לא. מהלשון 'ספק מתפייס ספק אין מתפייס' משמע שיש כאן נושא אחר עליו הגמרא מדברת: על המבקש מחילה.

כשהמפייס בא לפייס את חברו, הוא עומד בפני מציאות של ספק, היעדר הידיעה. הוא לא יודע אם הרצון שלו להתקרב מחדש אל חברו ייפגש עם רצון דומה מצד חברו, או שאולי יתקל בקרירות לא מתחשבת הסולחת מתוך רצון להתעלם, ואולי אף לא יסלח לו וידרוש פיצוי על כך, והגרוע מכל – שמא לא יסלח לו כלל. מדוע הגמרא מתארת לנו את ה'ספק' של המפייס? כי עצם המצב של חוסר הידיעה, הוא הקשה מכל עבורו בבקשת הסליחה. אין צד שני שמוכן לקבל אותו בידיים פתוחות. אולי כן, אולי לא. עצם המציאות של האדם השני לא אומרת לו דבר ברור, והיא משאירה אותו בספק. הבושה מורגשת היטב בבקשת הסליחה. לא בושה של הרגשת החטא, אלא בושה של הרגשה של התעלמות: הוא מקריב מעצמו לבקש סליחה, מנסה להתחבר מחדש, ויכול להיות שהוא יידחה מכל וכל. אף אחד לא יהיה שם עבורו באמת.

אבל מידת הקב"ה אינה כן. המחילה היא דבר וודאי. "תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ), ודרשו חז"ל: "עד דכא – עד דכדוכה של הנפש". משמעות דבר זה אינה מסתכמת רק בכך שהקב"ה מוחל על יותר דברים משבשר ודם מוחל, אלא דבר זה משפיע על כל תהליך התשובה: המפייס, החוטא, הולך לקראת דבר וודאי. הוא יודע שהקב"ה רוצה בו. ממילא, כשהוא מבקש מחילה, הוא לא מרגיש כמו מי שעומד בחוץ ומבקש להיכנס פנימה. הוא יודע שהוא יכול, בסופו של דבר, להגיע פנימה, בוודאות. וכדי שהוא לא יחשוב לרגע שלא רוצים בו, מבטיח הקב"ה "טרם יקראו אלי אענה". ברגע שהוא יבקש, הוא יראה איך חיכו לו.

יתכן ומשום כך מודגש שהקב"ה מתפייס בדברים. אם היינו צריכים לפייס אותו מעצמנו, מה היינו יכולים כבר לתת. אין לנו שום אפשרות כזאת בכלל. אבל בגלל שהקב"ה רוצה שנבקש ממנו סליחה, ממילא הוא מאפשר את הכל. ידו פתוחה לקבל שבים. עלינו רק להביע את הרצון להתקרב מחדש. וכאן בא לידי ביטוי חשיבותו של הדיבור – לא רק מעשים טובים, אלא גם דיבורים. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". כדי להביע את הרצון שלנו לקבל את ישעו, המוכן לקבל אותנו, עלינו לדבר אליו. מצד אחד, זהו הפלא שבחסד ה' שעלינו רק לדבר. מצד שני, כאן נמצא חלק גדול מעבודת ההתקרבות שלנו אליו בגלל אותה סיבה: בגלל שלא מבקשים מאיתנו שאנחנו ניצור את דרך התשובה שלנו, אלא שפשוט נהיה מוכנים להתבטל אל ה' ולרצות להיות קרובים אליו, אנחנו לא רואים את המעשים שלנו ככאלו שעושים את הכל. לכן הבקשה והתפילה הם חלק מרכזי בתשובה, כמו שאומר הפסוק בישעיה: "קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'", התפילה והתשובה מאוחדים. עלינו להתפלל, כדי להביע את הרצון להתקרב, וכדי לדעת שהכל ממנו.

רבי נתן (ליקוטי הלכות, ק"ש ג) מעיר שאפילו את התפילה שלנו אנחנו לא יוצרים מעצמנו, כי הפסוק אומר "קחו עמכם דברים" – הקב"ה יצר את כל דיבורי התשובה והתפילה עבורנו. עלינו רק לקחת אותם איתנו, ולהחזיר אותם אליו, כביכול. אין לנו שום דבר מעצמנו, כי אם הרצון אותו אנו מביעים, "כי מידך הכל, ומידך נתנו לך" (דברי הימים א, כט, יד). בפסוק זה מביע דוד המלך את כל מעשינו – מידך קיבלנו, ולך נתנו. דבר לא היה מעצמנו.

* * *

"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. אמר להם: דברים אני מבקש; בכו והתפלל לפני, ואני מקבל. אבותיכם לא בתפילה פדיתי אותם? שנאמר: ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. בימי יהושע לא בתפילה עשיתי להם ניסים? הוי, אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות אלא דברים, שנאמר: קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (מדרש רבה תצוה, פל"ח).

למדנו מכאן על החשיבות הגדולה שבהתבודדות, בדיבורי התשובה שעלינו להשיח אל ה'. הבקשה העיקרית שהקב"ה מבקש מאיתנו היא 'דברים'. לא זבח, ולא קרבנות, אלא דברים. כדי לחזור בתשובה, אנחנו חייבים להתקיים מישועתו של הקב"ה, כי לבד איננו יכולים. בגלל שהתשובה איננה דבר שאנחנו יוצרים ופועלים, אלא התמסרות שלנו לחסדיו, על ידי התפילה אנחנו נכנסים להיטהרות שהקב"ה מטהר אותנו. לא אנחנו את עצמנו, אלא הקב"ה מטהר אותנו. לשם כך די רק בדיבורים – אבל מוכרחים לדבר, להביע את הרצון, ומשם ישועת ה' עלינו זורחת.