חישבו על כך: אדם משוטט ומחפש לנפשו עצה, הוא זקוק לכך בצורה חיונית ממדרגה ראשונה. מענה שכזה עשוי לשנות את חייו ועתידו.

הוא אינו יודע, אולם המענה מצוי ממש בסביבתו. בכתובת מסוימת ממתינה עבורו תשובה מדויקת. הוא אפילו שמע על כך ביותר מהזדמנות אחת; אפילו חשב פעם ופעמיים לגשת, ובכל זאת אין לו כל תוכנית לעשות זאת. מדוע? לא חבל?

העניין הוא כזה: פשוט קשה לו לגשת. הוא אינו מתחבר. חש בלתי רצוי. ניסה פעם להתדפק על הדלת ונענה בחוסר סבלנות. והעתיד? וההצלחה? והפתרונות? אה, מה לעשות. קשה לו.

* * *

כן, יתכן בהחלט שעתידו של אדם מונח על כף המאזניים של תחושת ריחוק או קירוב. המציאות עולה על כל דמיון. לכל אדם צרור של בעיות ומשאלות, הוא זקוק למענה ברוחניות ובגשמיות. למרבה הפלא התשובה מצויה ממש בהישג יד, ובכל זאת עלולים בני אדם להימצא מרחק נגיעה משערי גן עדן ולהיוותר בחוץ. ליד. כמעט. וכל כך למה? רק בשל תחושת ריחוק.

למען האמת, זו לא תחושה, זו מידת הדין.

נרחיב על כך:

המענה כאן

התורה הקדושה שניתנה לנו מכילה סמי מרפא עבור כל תחלואי הנפש, אך תתכן מאוד מציאות בה אדם ישוטט שנים סביב המאור שבתורה ויתעקש לא לגשת פנימה, והכל בשל טיעון עייף "אינני מרגיש מחובר".

נו, היכן כן תמצא עצה? בעולם הזה? והלא לא מצאת שם מאומה? "אמת, אבל את זה אני מבין. לכאן אני מתחבר. התורה רחוקה לי". הלזה ייקרא שיקול? אבוי.

אין זה אלא התלבשות של 'מידת הדין' המקטרגת ואינה מניחה לגשת אל הטוב הצפון. איננו מעלים על הדעת איך כל הטוב מצוי קרוב כל כך; איננו משערים כי אף אחד אינו מסוגל ואינו מעוניין למנוע אותו מאיתנו, ורק גורם אחד עלול להפסיד לנו את התקווה והישועה – מחשבות מוכרות ביותר המקננות בנו בסתר: אני רחוק. איני ראוי. לא מרגיש. לא מתחבר…

אכן זו הנהגתו הפלאית של עולם. רוב בני העולם משוטטים סביב-סביב, מחפשים ומבקשים ובת קול מהדהדת ומכרזת היכן צפון הטוב האמיתי. את הכרוז כולם שומעים, ובכל זאת, מתי-מעט נאותים להטות אוזן לקריאה, לעצור, להסכית, לקום ולגשת. המעטים הללו זכו במתנת חייהם, השאר עודם משוטטים ומתמיהים: היש בכלל מענה?!

מעשה שכזה אירע בפרשתנו. "וישמע יתרו" – ובעקבות אותה שמועה קם לו אחד מגדולי וותיקי כוהני האליל, מי שמאחוריו שנים ארוכות והתנסויות לאין מספר בכל סוגי עבודות האלילים, נדד מביתו, ודבק בכל נפשו ומאודו באלוקי העבריים, בנצחיות ובתכלית. יתרו זכה להסתפח אל נחלת השם, ואף להביא יחד עימו פרשה שלימה בתורה ולעוץ לכלל ישראל עצה שהפכה ליסוד ההוראה ולדרך בהתקרבות לצדיק.

איזו היא אותה שמועה מטלטלת שהצליחה לעורר כך את הכומר הישיש? דורשים חז"ל: קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. השמועה שהרעידה כך את אמות הסיפים במעונו של יתרו סיפרה אודות המאורעות המפורסמים בתבל – קריעת הים ומלחמת עמלק… וכי האירועים הללו לא היו נחלת הכלל? לא הדהדו בכל קצוות ארץ? נו, והיכן הם רבבות השומעים האחרים? מדוע לא באו בעקבות יתרו עוד רבבות גרים?! הרעיון פשוט: השמועה התפשטה בכל מקום, אך רק יתרו "שמע".

היכולת לשמוע

כך מתנהל העולם ממש; כך מתנהגת ההתקרבות להשם. רבים הם השומעים, מעטים שומעים באמת. משום שלא כל אחד זוכה להניח לשמועה לשנות את חייו לטובה ולברכה. אלף סיבות יכולת לגרום לאוזניים לבלום את השמועה על סף המוח. מה אם-כן יכול לגרום לנו להתחיל לשמוע ולהיגאל? רצון! היכולת הזו בכוחה להבקיע אפילו קירות יצוקים.

אדם מחמיץ את שערי גן עדן בגין תחושת ניכור וריחוק. העצה מצויה אך הוא אינו מוצא עצמו בה; הישועה כאן אך הוא רואה בה רעיון זר. אך רצון אמיתי – אפילו קטן, אך עיקש – יכול גם למחסום של ניכור.

הרצון מקורו בקומה הגבוהה ביותר בקדושה – במידות הרחמים העליונות. מהרצון העליון של בעל כל הרצונות, משם שופע ומשתלשל הרצון הקטן הזרוע בליבו של אדם. רצון לקדושה, רצון להתקרב, רצון בכל זאת. ויש זמן מיוחד שהכוח הזה מתחדש בנפש.

ט"ו בשבט נקבע על פי חז"ל כראש השנה לאילן. איזו מאורע מייחד את התאריך הזה? החנטה. במעמקיו של הגזע עולה כעת שרף, כוח ההתחדשות והצמיחה מופיע באילנות. גם בנו מתעוררת נקודה של התחדשות. אנחנו משתוקקים להתקרב, וכל רגע מחיינו רצוף רמזים וקריאות של התקרבות מאת השם. חסרה רק שמיעה נכונה, כזו שתהא מסוגלת לטלטל אותנו מהחוץ פנימה. המפתח הוא רצון. משם הסולם רק עולה בקודש מדרגה לדרגה: רוצים – שומעים – משברים ניכור, ומתקרבים; שוב רוצים – שוב שומעים – שוב משברים ריחוק – ושוב מתקרבים.