בעמדינו בעיצומם של לילות הקיץ, כאשר החורף על לילותיו הארוכים כבר עומד מאחורינו, חובה קדושה עלינו להתעורר ביתר שאת, ולהתבונן מחדש בעומקה ומעלתה של העצה הנפלאה והנוראה, ברוממותה הפליגו רבינו הק' ומוהרנ"ת זי"ע, ועל קיומה מסרו את נפשם אנ"ש לדורותיהם, הלא היא עצת "הניעור בלילה". דווקא בלילות אלו כאשר מוצא היצר מקום לרפות את הרצון, להחליש את הכיסופים אל עבודה נשגבה זו, עולה השאלה המתבקשת: כלום ניתן לומר כי עבודה יקרה זו – היסוד ואבן הפינה לכל היום כולו – היא נחלתם של אותם לילות בלבד?! האם שייכת היא לזמן מן הזמנים… והלא כבר הוזהרנו על ידי ראש בני ישראל כי "מאוד צריכין ליזהר לקום בחצות בכל לילה" (ליקו"מ תנינא סי' ז); "ותעזרני ותושיעני שאזכה לקום בכל לילה בחצות ממש" – זועק מוהרנ"ת ב"ליקוטי תפילות", שכן "למצוא את הצדיק הגדול במעלה מאוד מאוד" כדי להתוודע אל פנימיות אורו הבהיר המבקיע את גידי קשיות הלב, על מנת להאכל ולהתהפך למהותו ממש ולזכות לכל רפואותיו ותיקוניו הנוראים, רק קימת חצות מסוגלת לידי כך, להתעורר לראש אשמורות ולשפוך נפשו כמים… "וזה בחינת חצות, שצריכים להתגבר מאוד לקום בחצות לילה… כי צריכין לנדד שינה מעיניו ומעפעפיו תנומה, לשוטט לבקש ולהרבות בתפילה ותחנונים שיזכה למצוא הצדיק האמת שיוכל לרפאותו ולהכניס בו השגת אלוקות, כדי להציל את נפשו מני שחת"… (ליקו"ה השכמת הבוקר ד' ט"ז).

קימת חצות היא איפוא המפתח להתקרבות אמיתית, על ידו תזכה הנשמה אכן להתדבק בשורש חיותה ב"פאר והחן של העולם". כל סיבת אריכת הגלות והתרחקות ישראל מאביהם שבשמים – מגלה מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הל' מצרנות ד' י"ג) – היא עקב ההעלמה הגדולה, שנתעלם אור הצדיק האמת שהוא בבחי' ה"ראש בית", ועל ידי זה מתגבר בחינת ה"ראש כל חוצות" ונתעלמין בחי' ה"מאורי אור" ומתגברים בחי' ה"מאורי אש".

אולם על ידי שהאדם מתעורר בחצות זוכה הוא לשום לאבלי ציון "פאר" תחת "אפר" (הכנעת המאורי "אש" והגברת המאורי "אור"), ואזי נחשב כאילו נתחדש על ידו מעשה בראשית – אותיות רא"ש בי"ת שהוא הצדיק האמת שבשבילו היתה הבריאה כולה… בעת חצות לילה ניתנת לנו ההזדמנות לגלות את ה"העלמה" בה נתעלם ונסתתר צדיקו של עולם, איש כפי כוחו ובחינתו הוא. ומאידך גיסא שעות אלו יפות הן לשוטטות, בקשה וחיפוש אחר אורו של צדיק האמת שכה נסתר ונעלם מעין כל חי.

רבי אברהם בר"ן זצ"ל מפליג רבות במעלת עת חצות לילה: "כמו כן גם לגאולת הנפש בפרטיות, מוכרח גם לאלה העצות בעצמם, לקיים את הכתוב 'קומי רוני בלילה' וכו' 'שפכי כמים לבך' וכו', והעיקר הוא בחצות"… (כוכבי אור שיחות וס' כ"ו); "…אך ענין 'שפכי כמים לבך', הוא תפילת חצות שהוא ענין אחר לגמרי שהוא 'נוכח פני ה" ממש, בלי מחיצות ובלי הפסק שערים"; "…שצריכים לקום חצות שאז עת רצון שתתקבל תפילתו, כי תפילתו עולה לה' ממש בלי שער מסך המבדיל"… (ביאוה"ל תורה ט').

"אתה יודע איך שרבינו ז"ל הוא סוד בעולם, ואותי קרבת לרבי כזה" – – –

היה זה בתקופה בה נהג ר' נחמן טולטשינער ז"ל ללון בחדרו של מורו ורבו מוהרנ"ת זי"ע, באחד הלילות קם מוהרנ"ת כארי כדרכו לערוך תיקון חצות (הוא אף התבטא פעם כי רק באלו הזמנים יש ביכלתו לצנן את תבערת לבבו שלא ידעה מנוח – בתשעה באב, ובין המצרים באמירת "קינות", וכד אתפליג ליליא…).

ר' נחמן טולטשינער שהאזין נפעם כולו לאמירת ה"חצות" של מורו ורבו, הבחין לפתע כי מוהרנ"ת משלב בתוך אמירת ה"תיקון" מילים משלו… זאת שמע ר' נחמן כשחידד אזניו: "אתה יודע רזי עולם" – הזדעק התלמיד הגדול, "אתה ריבונו של עולם יודע איך שרבינו ז"ל הוא סוד בעולם, ואילו אותי קרבת לרבי כזה" – – – ואז החל לשפוך נפשו ולבו כמים, שיזכה לציית לרבינו הק' ולהתקרב אליו באמת… (אבני' ברזל טו).

"מיין משיח איז שוין געקומען" (=מבחינתי, המשיח כבר הגיע…) – גילה מוהרנ"ת באחד הפעמים, ור' משה טשענסטחובער היה מפרש: הרי מובא בדבריו הקדושים כי כשם שהגאולה הראשונה באה בחצות, כן הגאולה האחרונה תהיה על ידי הכשרים והיראים העומדים בחצות בכל לילה. ועל מוהרנ"ת זי"ע ניתן לומר כי מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה… (עיין ליקוה"ל הלכות ברכות הראיה ה' ג, ה, המבואר שם שעל ידי קימת חצות בכל לילה והבכיה אז ממשיך על עצמו קדושת משיח).

מעלות רבות מוצאים אנו בספרי רביה"ק ומוהרנ"ת המתייחסים לקימת חצות: המתקת הדינים; התעוררות השינה הכללית, לעורר הנקודות טובות שיש בכל אחד מישראל; הקמת האמונה הקדושה וביטול הכפירות; המשכת הזיכרון האמיתי; בירור הטוב מן הרע ועוד מעלות נוראות ונשגבות. אולם דומה כי זו היא העולה על כולנה, וכדבריו הקדושים: "על ידי שקמים בחצות לילה ומתאבלין על חורבן בית המקדש ועל סילוקן של צדיקים שקשה בכפליים כחורבן בית המקדש, היינו על שבעוונותינו הרבים נתעלם אור הצדיק, שהוא הפאר והיופי והחן וההידור של ישראל, והוא הראש בית, כי הוא מאיר להבית המקדש… ועל ידי שאנו מתאבלין ובוכין על זה, על ידי זה חוזרין ונתתקנין כל הנ"ל. כי על ידי זה חוזר ומאיר אור הראש בית, ונתגלה שם ה'"… (ליקו"ה תפילין הלכה ז').

ומה נוראים הדברים כשנתבונן בדברי הזוהר הק' (ויקרא כב) המפליג בשבחו של הקם בחצות לילה: "ההוא נחלא דאתקרי נחל קדומים, נחל עדנים, דלא פסקי מימוי לעלמין… ההוא נחלא אתרק על רישיה ואשקי ליה בגו אינון נטיען דגינתא דעדן (=אותו נחל הקרוי נחל קדומים, נחל עדנים, שמימיו אינם פוסקים לעולם… אותו נחל מורק על ראשו ומשקה אותו בתוך שאר הנטיעות שבגן עדן) – – –

והדברים עתיקים. אותו נחל נובע, נהר המטהר מכל הכתמים, הוא הוא אשר אורו נסתר וחבוי. ודוקא בתוקף חשכת הלילה שאז נתעלמין המוחין, וההסתרה גוברת, הופכת ההסתרה בעצמה לדעת, ואז "קרוב אליך הדבר מאוד"… ובה בשעה שמתעוררת הרוח צפונית המנשבת בכינורו של דוד – זה מלך המשיח – מתעוררים גם הרצונות והגעגועים אל הפאר והחן, אל רוחו של ה"ראש בית" המאיר לבית המקדש בעצמו…

לזעוק, לחתור, להתגעגע אחר רוחו של הראש בית…

ומעתה שוב לא נתפלא על ריבוי האזהרות על עצה זו דייקא, שכן ממנה יסוד וממנה פינה לכל התקרבותינו אל צדיקנו וגואלנו, שורש נשמות ישראל. סיפרו תלמידיו של רבי אברהם ב"ר נחמן ז"ל כי על שלשה דברים היה ממתין ומצפה בערגה ובכיסופין: ל"תפילה" (כל עניני הוא "תפילה"), ול"שבת קודש" (צדיק בבחינת שבת), ולנקודת חצות לילה… ועל מה שזכה במחיצת שורש קדושת ארץ ישראל – ציון רבינו הק' באומן – באותן שעות נשגבות, מספרים עובדות נוראות. לילות שלמים היה עומד נוכח הציון הק', ומעיניו ניגרים הדמעות כמים וכל מוחו וליבו נתונים בחיפוש ובקשה אחר אורו של בחיר הצדיקים, אותו אור אשר כה רבו המחיצות והמסכים המסתירים בעד קרני הודו מלהתפשט על פני כל העולם כולו.

כאלה היו גם שאר הדבוקים ברבינו הק' בכל מאודם. לילות תמימים היו מבלים בהשתפכות הנפש ובתחינה להתקרבות אמיתית, ובעיקר בשעות אלו של חצות הלילה ואילך.

סיפר רבי אברהם בר"ן ז"ל כי באחד מאותם לילות חורף קפואים הגיעו לאזניו זעקות שבר נוראות העולות מאוהל ציון רבינו הק'. הוא הלך לראות מי הוא זה שזעקותיו קורעות את דומיית הליל. בהגיעו אל אוהל הציון הק' נגלה לעיניו המחזה: ר' סענדר טרהוויצער שוכב בפישוט ידיים ורגליים על אדמת הציון וזועק שאגות נוראות בכלות הנפש…

ומענין לענין באותו ענין, שח ר' ברוך געצ'יס ז"ל כי כשבא בליל מושלג אחד אל אוהל ציון רבינו בחצות לילה, ומפתח הציון בידו, גילה כי שלג רב נערם לפני פתח הציון. זמן רב היה עליו לעמול עד שעלה בידו לפנות את הררי השלג והכפור שנערמו לגובה רב. לאחר שהשלים את מלאכת הפינוי גילה להפתעתו גוש שלג מתנועע… לא היה זה אלא ר' ישראל טרהוויצער שהסתתר מתחת הררי הגלד והכפור, ופתיתי השלג שהתעופפו בניחותא הצטברו ונערמו על גופו. ר' ברוך שנבהל כדבעי מהמחזה, זכה לתשובה: וכי כשאגיע לאחר אריכות ימים ושנים לעולם האמת אל היכלו של רבינו הק' ושם יהיה הפתח סגור, האם אלך משם? אחכה עד שיפתחוהו…

במשך שנים ארוכות, עד סמוך ממש למלחמת העולם הראשונה, היו חסידי ברסלב הדבוקים בלב ונפש עולים מדי לילה בחצות לחונן את אותו עפר קדוש ונורא, שם שופכים היו דמעות כמים באמירת תיקון חצות ונפשם כלה ונכספת להתדבק בצדיק האמת שהוא בבחינת בית המקדש ממש. ידוע ידוע אותם אנשי אמנה היכן, מתי, ועל מה בעיקר יש לצעוק ולבקש… ואנו בני דורות חלושים אלו אין לנו אלא להתחיל לכסוף להשתוקק ולהתגעגע לעבודה נפלאה ונוראה זו, בה תלויה ועומדת גאולת נפשנו בפרטיות, וגאולת ישראל בכלליות.

ובפרט בימים אלו, כאשר חסרונו של ה"חן, הפאר, היופי וההידור" (כלשון מוהרנ"ת) מורגש יותר מאי פעם, שומה עלינו להתעורר ולהתגבר כארי, ומה הם חבלי השינה לעומת אוצרות נפלאים כאלו, המצפים לנו בכל לילה ולילה. "הנה זה עומד אחר כתלינו"…

בידינו להיות מאותם שעל ידם תהיה דרך זו דרך כבושה לרבים (עי' כוכבי אור אנשי מוהר"ן ט'). מי יתן ובקרוב ממש נחזה בהתגלות אורו הק', כי "כל תקוותינו וחיינו הוא לבקש ולחפש יומם ולילה אחרי המנהיג משה בעצמו" (השמטות לביאה"ל).

"כי באמת צריכין לחפש את הצדיק האמת תמיד, אפילו המקורבין אליו, שיזכו להתקרב אליו ביגיעות יותר ויותר כדי לקבל ממנו יותר ויותר עצות, וכו' כי הצדיק מסתתר בכל פעם מהעולם מחמת קלקולם ונתרחק מהם הרבה עד שקשה להם לקבל ולינק מאורו הגדול כי אם על ידי יגיעות ובקשה וחיפוש הרבה. וזה גם בחייו, מכל שכן אחר הסתלקותו לעילא ולעילא צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר… (ליקו"ה שלוחין ה' י"ב)