בסוף השבוע שעבר, מיום חמישי ועד שבת, חלו ימי הזכרון לרבבות "קדושי אומן", שנהרגו על קידוש השם במהלך פרעות גונטה בשנת תקכ"ח, בעיירה אומן שבאוקראינה, ונקברו בבית הקברות בו נקבר – לאחר כמה עשרות שנים – רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב.

ומעשה נורא שהיה, כך היה:

העיר אומן שוכנת על אם הדרך בין קייב בירת אוקראינה, לבין אודסה, עיר הנמל המרכזית שבים השחור. מעצם מיקומה, הייתה אומן מאז ומתמיד עיר מרכזית וחשובה באוקראינה, צבאית וכלכלית.

התקופה עליה אנו מדברים (חציה השני של המאה ה-18), הייתה תקופת מרידות, בה מרדו האוקראינים בשלטון הפולני, בנסיונם להשיג עצמאות. היהודים, שנתפשו כשכבה עירונית המייצגת את – ומוגנת על ידי – השלטון הכובש והאצולה השנואה, היו, כמו תמיד, הקרבנות הראשונים בכל מרידה.

מאז שנת תצ"ד אירעו שלשה מרידות על ידי ההיידמאקים, כנופיות שהורכבו מבני המעמדות הנמוכים, אצילים פושטי רגל וסתם שודדים, שהאחרונה בהם היתה בשנת תקכ"ח, 1768. שוב החלה מסכת של פרעות ופוגרומים להשתולל ברחבי אוקראינה, יהודי אזור קייב, במיוחד, עברו שרשרת של פוגרומים נוראיים. היהודים שהתגורו בסביבות אזור אומן נמלטו אל העיר אומן, בהיותה עיר מבצר, בתקווה למצוא בה מקלט.

מהצד הפולני נשלח איוון גונטה, שונא יהודים מושבע ומפקד בצבא שהיה מוצב באומן, על מנת לדכא את המרידה. אולם, עד מהרה החליף גונטה את נאמנותו, ובקיץ אותה שנה הצטרף למורדים והיה למפקדם. שני הכוחות התאחדו כעת, כשאחת ממטרותיהם המרכזיות היא טבח והריגה ביהודים בכל מקום שהם.

לא כל יהודי האזור הצליחו להכנס לאומן. לחלקם הגדול לא היה מקום בעיר, והם נותרו מחוצה לה. כאשר הגיע גונטה, החלו היהודים שהיו מחוץ לעיר להלחם בו ולעמוד על נפשם, אולם הכוחות לא היו שווים ותוך זמן לא ארוך, ולמרות הגבורה העצומה שהפגינו, לא נותר מהם עד אחד.

תורה של העיר הגיע.

כוחותיו של גונטה פרצו העירה בחמת זעם, הורגים וטובחים כל יהודי שנקרה בדרכם. יהודי העיר נמלטו לבית הכנסת הגדול שבעיר, שהתמלא עד אפס מקום באלפי יהודים עטופי טליתות, זועקים לפני בוראם שיצילם – ומוכנים למסור נפשם על קדושת שמו יתברך.

סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים. בהוראתו של גונטה נבנתה כמן חופה, שגובהה נמוך מגובה אדם, ולידה העמידו צלם, באופן שכל מי שיעבור תחת החופה יאלץ להתכופף קמעא – להשתחוות לצלם ח"ו.

והכרוז יצא אל בית הכנסת, שם כאמור התרכזו יהודי אומן, והכריז שכל מי שרוצה להציל את חייו יצא ויעבור דרך החופה והיו לו חייו לשלל.

אותה שעה, נתקדש שמו הגדול יתברך. מכל אלפי היהודים ששהו בבית הכנסת, אנשים, נשים וטף, זקנים וצעירים, לא נתפתה איש. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מסרו נפשם על קדושת שמו, בחרו ליפול לידיהם צמאות הדם של הפורעים, אך לא לכרוע לצלם.

חוצפתם של היהודים (כך, אגב, תוארו הדברים גם בעיתון אוקראיני מהתקופה האחרונה: 'חוצפתם של היהודים') העלתה את חמתם של הפורעים. כחיות טרף התפרצו הללו אל בית הכנסת, רצחו וטבחו ביהודים בכידונים, סכינים ושאר כלי משחית, בעוד נחלי דם זורמים כמים.

שלשה ימים השתוללו הפורעים: ה' ו' ו-ז' בתמוז, לא נחו ולא שקטו, עברו שוב ושוב על הררי הגופות, דקרו ושיסעו.

ויהי מספר ההרוגים, בעיר ומחוצה לה, שלושים אלף.

רק מתי מעט, בודדים ממש, מתושבי אומן, שהסתתרו במערה בקרבת העיר, ניצלו. רבי דוד חזן, איש צדיק וקדוש ועמו עוד יהודים מספר. היו אלה הניצולים היחידים מיהודי אומן וסביבתה.

לאחר שתם מסע הרציחה, יצאו רבי דוד חזן ושאר המסתתרים ממחבואם, והחלו לאסוף את הגופות להביאם לקבורה. הגופות נערמו לכדי שני גבעות גבוהות, שכוסו בעפר, והמה טמונים בבית החיים העתיק בעיר אומן (בית החיים בו נטמן לאחר כ-40 שנה רבי נחמן מברסלב).

לזכר הטבח האיום, כתב רבי דוד חזן את "קינת אומן", בה הוא מתאר את המעשה ומקונן על רבבות ההרוגים, ובה הוא כותב: "ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל, יזכרם אלהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום דמם השפוך בימינו לעינינו, ולרחם על פליטתינו, ומהר ויחיש לגאלנו, על ידי משיח צדקינו, ותבנה בית מקדשינו, במהרה בימינו, אמן ואמן."