אחת הסיבות שבגינן בחר רבינו להטמן בעיר אומן, היא בשל קידוש השם נורא ההוד שארע שם בשנת תקכ"ח, כאשר אלפי יהודים בחרו למסור נפשם למות ולא להשתחוות לצלם (חיי מוהר"ן, נסיעתו וישיבתו באומן, יב).

באותה שנה פרץ מחדש מרד האוקראינים בממלכת פולין, וכדי לדכא את המרד נשלח הצורר איוואן גונטה, מפקד צבא פולין, לאוקראינה, שהיתה בעת ההיא נתונה לשלטון פולין.

אלא שגונטה בגד בשולחיו, התחבר למורדים והפך למנהיגם. כיוון ששנאת ישראל עזה פיעפעה בו, יצא בראש גדוד מרצחים למסע הרג ביהודים.

ביום ב', ה' בתמוז הגיעו לעיר אומן, שאליה נמלטו רבים מיהודי הסביבה, עקב היותה עיר מבצר.

מחוץ לעיר פגשו הצוררים כארבע מאות עגלות טעונות יהודים, אנשים נשים וטף, הם לא היססו וטבחו את כולם.

היהודים שבתוך היער החליטו להשיב מלחמה שערה ולהניס את הפורעים. מושל העיר שהיה אוהב ישראל, מיהר עוד קודם לכן ונעל את שערי היער.

הפורעים התקרבו לשערי העיר, וכשמצאום נעולים, איימו על המושל כי אם לא יפתח בפניהם את השערים, יפרצו פנימה בכוח, ויטבחו תחילה את סופיה, בתו היחידה.

לבסוף הצליחו לפרוץ את השערים, הסתערו על ארמון מושל העיר והרגו את בתו. לאחר מכן טבחו יהודים רבים בחוצות.

שאר היהודים התבצרו בבית הכנסת, מעטים מהם הציעו כסף רב כדמי כופר נפש לפורעים, אך הללו נטלו את הכסף והרגום.

היהודים שבבית הכנסת גרמו אומר להלחם בפורעים, ואכן שניים מהם, ר' לייביש משריגרוד ור' משה מנקר, יצאו בחירוף נפש והרגו בחרב עשרות מן הרוצחים.

כשראו הפורעים שהיהודים חדורים בעזות נפש, העמידו תותח מול שערי בית הכנסת והפגיזו אותם. לאחר מכן טבחו אלפי יהודים. כל זה ארע ביום שלישי, ו' בתמוז, סמוך לערב.

לאחר מכן הקימו המרצחים חופה נמוכה מקומת אדם בחצר בית הכנסת, ומעבר לה צלב גדול, והכריזו לאמור: "כל החפץ בחיים, יעבור תחת החופה!"

קידוש השם התחולל אז, כאשר מכל אלפי היהודים, אנשים נשים וטף, אף לא אחד ניגש לעבור תחת החופה, למרות הידיעה הברורה שהרשעים יהרגום באכזריות.

בליל יום רביעי, ז' בתמוז, הסתערו הרשעים על אלפי היהודים שבבית הכנסת והמיתו אותם בחמת זעם. לאחר מכן סבבו בעיר, ורצחו בדם קר כל יהודי שנקרה בדרכם.

מספר ההרוגים הגיע לשלושים אלף.

היחידים שנותרו בחיים, היו הצדיק רבי דוד חזן מתלמידי הבעש"ט ושלושה עשר איש שהתחבאו עמו במערה מחוץ לעיר.

כשעזבו הרוצחים את העיר, יצאו ממקום מסתורם, אספו את גופות הקדושים, וכשדמעתם על לחיים הביאום לקבורה בשני בורות גדולים שהפכו לשתי גבעות ענקיות.

לימים הביע רבינו הקדוש רצונו להטמן סמוך לשני קברי האחים של הקדושים. "כי באומן היה קדושת השם גדול מאד, כי נהרגו רבים מישראל לאלפים ולרבבות…" (חיי מוהר"ן, שם).

לזכר הקדושים כתב רבי דוד חזן קינה מיוחדת. עד לפני מלחמת העולם השניה נהגו תושבי אומן להתענות ביום ו' בתמוז ולקרוא קינה זו.

השם יקום דמם.