כי בחפזון יצאת מארץ מצרים (שמות טז, ג)

את ענין החיפזון מזכירה התורה בתוך גאולת ישראל ממצרים, ולא רק כתיאור מצב. על חיפזון זה, כותב השל"ה הקדוש (עניני מצה שמורה דף לב.), שהיה גורם מכריע בגאולת עם ישראל ממצרים. ואם להוסיף על דבריו מה שמבואר באור החיים הק' ובספרים נוספים, שאם העם היה מתמהמה, הוא היה שוקע בשער החמישים של הטומאה שממנו לא היתה לו אפשרות לצאת לעולם ח"ו, וחיפזון זה (שהיה כלול גם מצד מעשי ישראל, וגם מצד הקב"ה ש"חישב את הקץ", כמו שמבואר בהגדה) היה הגורם המכריע ביציאה ממצרים.

מאידך, אנו יודעים כי "בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו: שלא שינו שמם, מלבושם וכו'", וכן המדרש על הפסוק ביחזקאל "ואומר לך בדמיך חיי" (טז, ו), שהקב"ה חמל על עם ישראל וגאל אותם ממצרים בזכות שני סוגי דם, דם פסח ודם מילה. הרי שמצוות נוספות עמדו לזכותם של ישראל, ואם כן מהו חלקו של החיפזון בתוך המצוות הללו?

ציווי כללי החל על כל המצוות הוא עניין הזריזות. "ושמרתם את הַמַּצּוֹת" – "אל תקרי מַצּוֹת אלא מִצְווֹת, מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מכילתא שמות יב, ז). ואומר הרמח"ל: "הזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימית" (מסילת ישרים, פרק ז). זריזות מבטאת את הרצון שמשתקף במעשה. כך צריכות להיות כל המצוות, מקוימות מתוך דחף פנימי שלא 'לוקח את הזמן'.

וכאן אנו רואים דבר נפלא. נכון שבוודאי עם ישראל לא יצא ממצרים בכוחות עצמו, שהלא הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאל אותם, אבל נשים לב במה הוא גאל; מהו ה"בדמיך חיי", שלמרות ש"את ערום ועריה" מן המצוות (כמבואר בהגדה), הוא מה שמאפשר את הגאולה? אותן נקודות טובות בודדות: ארבעה דברים שלא שינו אבותינו, דם פסח ודם מילה. אבל היסוד שחורז את כולם הוא הזריזות. קיום הנקודות הטובות מאפשר לצאת מהגלות, יחד עם הכמיהה הפנימית לצאת משם.

כך גם בתורה 'אזמרה' שרבי נחמן אמר על נקודות טובות, אנו מוצאים את ענין הדחף הפנימי שמתבטא באותן נקודות כחלק מהותי מהתוצאה שהן מובילות אליו: יציאה מכף חובה לכף זכות, וחזרה בתשובה שלמה, כמבואר שם. "רק אדרבא יחיה את עצמו, וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו", "על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות" "כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל". לא לחינם מודגשים כאן שני עניינים, חיפוש הנקודות הטובות, ורצון חזק לא ליפול, ולהחיות את עצמו. זהו חלק מגאולת האדם הפרטי, ולא רק הצעד הראשון שדוחף. "על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו, ומחיה את עצמו… ומוצא בעצמו" – על ידי כל הדברים הללו ביחד הוא זוכה לצאת מכף חובה לכף זכות. על ידי הרצון לחיות מחדש, בקדושה, זוכה האדם להשתמש באותן נקודות טובות כמנוף לצאת החוצה.

הקב"ה אומר: "ואומר לך בְּדָמַיִךְ חיי" – למרות שאת במצב הירוד כמו שאת נמצאת בו, במ"ט שערי טומאה, בדמייך חיי. מצוות אלו (פסח ומילה) לא מוזכרות כאן רק בתור מצוות, אלא בתור הדם של עם ישראל – דָּמַיִךְ. מה שעם ישראל קנה מכוח העצמיות, מכוח הרצון הפנימי, ונהפך להיות לו ב'דם', מציל אותם.

כאן התגלו ביחד חסד ה', ועצם פנימיותם הקדושה של עם ישראל: שיש בכוח נקודה אחת טובה של עצמיות, של חיפזון, לצאת משעבוד מתמיד של טומאה, ולהיות בן חורין אמיתי. אפשר לקחת את הנקודות הטובות, ולגעת איתן בפנימיות שלנו – "להחיות את עצמו" – לרענן את מקור החיים האמיתי שלנו, ועל ידי זה להיגאל. הפנימיות התחזקה, ובאותו רגע החיצוניות נשלה כקליפת אגוז. וכך גם בגאולה הפרטית שלנו, ובגאולה הכללית במהרה בימינו, מספיקה נקודה אחת של עצמיות טהורה לשבור שנים של חושך ואפילה. צריך רק לגעת פנימה.