שאלה:

הבלבולים והמניעות על הנסיעה לאומן השנה, הם רבים וגדולים. לא אכנס בריבוי פרטים, רק אשאל בקצרה: האם צריך למסור את הנפש על הנסיעה לרבינו על ראש השנה?

תשובה:

במילה אחת: כן!

וליתר פירוט, הרי התשובה המפורטת לפניך.

[אך בטרם נפרט את התשובה, נציין לדברי רבינו שאמר: "כשאדם שואל להצדיק אם לעשות דבר שיש בו מסירת נפש בשביל השם יתברך, הוא ראוי לו להשיב ולצוות עליו שלא לעשות, ואף על פי כן השואל אין צריך לקיים דבריו" (שיחות הר"ן, ריד). ובמיוחד נוהג הדבר כלפי ר"ה, שאין רבינו מצווה על האדם לעשות 'מסירות נפש' ואף מצווה עליו להדיא שלא יבוא, אבל פנימיות רצונו שימסור האדם את נפשו לנסוע ולבוא, כמבואר באריכות בחיי מוהר"ן אות ת"ג, עיי"ש. אי לכך, כל מה שנכתוב להלן על מסירות נפש, אינו מצד ציווי והוראה לרבים, אלא מצד גילוי רצונו האמיתי של רבינו, ודי לחכימא.]

ובכן:

כדי להגיע לצדיק האמת, אין די ברצון חזק ותקיף, אלא נצרכים לרצון עד כדי 'מסירות נפש'. "ועל ידי מסירות נפש, דהיינו שמוסר נפשו בשביל לנסוע ולהתקרב להצדיק, על ידי זה אפשר לדבק עצמו אליו" (ליקוטי מוהר"ן, קנב).

וכבר התבטא פעם מוהרנ"ת בעצמו, לגבי הנסיעה לציון הקדוש לימי ראש השנה, ואמר: "גם אם כל הדרך הייתה מחופה בסכינים, הייתי רוחש על ידי ועל רגלי לבוא לשם על ראש השנה!" (כוכבי אור).

וכן מסופר על תלמידו של מוהרנ"ת, רבי אפרים בן רבי נפתלי ז"ל, שאחר עלייתו לארץ ישראל היה נוהג לנסוע מדי שנה לאומן לימי ראש השנה, על אף זקנותו וחלישותו הגדולה. וכששאלוהו פעם: 'זקן כמוך נוסע לחוץ לארץ בטרחא כזאת?' ענה: וכי מה? אפילו אם אמות בדרך ואקבר באיזה שהוא גן – גם טוב לי, העיקר שהשתדלתי ונסעתי לאומן לראש השנה" (שיש"ק ה, קמו).

כמו כן מסופר, על רבי ברוך מברדיטשוב, תלמידו של רבי אברהם ב"ר נחמן, שבאחד השנים לא הביא עמו את בנו לאומן על ראש השנה, מאחר שהיה 'עריק' מהצבא הרוסי, ופחד מאד שלא יתפסוהו בדרך. וכשסיפר זאת לרבי אברהם ב"ר נחמן, נענה ואמר: "חבל, הרי אם היית מביא אותו, היית מקיים דבר נשגב כמו העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו" = "וואלסטו מקיים גיווען די עקידה" (שיש"ק ג, תצא).

ומכל זה נבין ונשכיל עד כמה ראוי למסור את הנפש בשביל הנסיעה לרבינו הקדוש, כי בנפשנו הדבר. ובשביל נסיעה זו "כדאי וכדאי לסבול ולשבר על זה כל המניעות שבעולם"! (עלים לתרופה, מכתב מיום י"א טבת שנת ת"ר).

ועתה, שים לב שואל יקר:

אין דורשים מהאדם שימסור את נפשו בפועל ממש חס ושלום, כי בוודאי אין אנו מצווים להרוג את עצמנו עבור הנסיעה לאומן… "וזה אינה מהשלשה דברים שצריכים ליהרג ואל יעבור חלילה!" וכשיש סכנת נפשות "לא עלה על דעת רבינו ז"ל וגם על דעת ר' נתן ז"ל לצוות לנסוע שמה" (מתוך מכתבו של רבי יצחק ברייטר הי"ד, מיום ד' מקץ שנת תרפ"ו)

רק עיקר הכוונה היא, שעל האדם לחזק את רצונו כל כך, עד כדי כך שיהיה מוכן למסור את נפשו. ותיכף כשהאדם מוכן באמת למסירות נפש, הרי שפעמים רבות השם יתברך מסיר ממנו את כל המניעות ועוזר לו לנסוע. כי כפי שהזכרנו, כל המניעות הם רק כדי להגביר את החשק. ומאחר שהגביר כל כך את חשקו, עד כדי שהוא מוכן למסור את נפשו, מסיר השם יתברך ממנו את כל המניעות.

וכמו שכותב מוהרנ"ת לגבי המסירות נפש לקבל את התורה: "אין הכוונה שירד האדם לתוך הים והתהום ממש, להוציא אותה משם, רק העיקר הוא הרצון והחשק שיהיה מרוצה באמת לסבול מסירות נפש, אפילו לירד לתוך הים והתהום ממש בשבילה, אבל תיכף כשהוא מרוצה לכך ברצון חזק באמת, עוזר לו ה' יתברך לקבלה מיד, כי על ידי הרצון משבר כל המניעות וזוכה לקבלה כראוי" (ליקוטי הלכות, הכשר כלים ד, כד).

וכן לגבי הנסיעה לרבינו, שברגע שהאדם חזק בדעתו, מתבטלים כל המניעות. וכפי שמספר מוהרנ"ת בעצמו על נסיעותיו לרבינו, שלפעמים התגברו המניעות כל כך, עד שלא ידע מה לעשות. אך בו ברגע שחיזק את דעתו והחליט "יהיה מה שיהיה, אני נוסע!" – תיכף סרו והתבטלו המניעות… "כי תיכף כשנתחזקתי בדעתי לנסוע בוודאי, ויעבור עלי מה, תיכף סייעני השם יתברך והזמין לי צרכי נסיעתי, כי כן דרכו יתברך תמיד כי הבא ליטהר מסייעין לו" (ימי מוהרנ"ת, כ).

אסיים בדבריו של רבי נפתלי ז"ל תלמיד רבינו [אשר השבוע היה היארצייט שלו] שכותב לחברו: "הנני מזרזו ומחזקו, עד שיפרח היום ונסו הצללים ילך ויבוא להציון הקדוש, וייכתב וייחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום בגשמי וברוחני כאוות נפשו", אמן ואמן