צרה, מיצר, יצירה

י״א בניסן תשע״ט

ברגע שאדם מוצא את ההרחבה בתוך הצרה עצמה, רק אז, אומר רבי נתן, הוא יכול לצעוק: "ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי". כדי לפתוח את הלב צריך למצוא את השייכות המהותית שלנו שמונחת בתוך הצרות. (השתפכות הנפש)

"וכן הוא בגשמיות גם-כן, כשעוברים על האדם צרות ויסורים שונים, והם אוטמים את לבבו, עד שקשה וכבד לו אפילו להתפלל ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, אז דוקא צריך האדם לחפש ולמצוא את ההרחבות, שהשם יתברך מרחיב לו בתוך צרותיו והטובות שעשה עמו עד הנה, ולהודות לה' יתברך עליהם, ועל ידי זה בודאי יופתח לבבו ויוכל להתפלל ולצעוק לה' יתברך כראוי. ועין בליקוטי הלכות, הלכות כלאי בהמה, שזה בחינת: "לעולם יהיה אדם מודה על העבר". ועל ידי זה יוכל להיות צועק לעתיד לבוא, בחינת: "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא". ומפרש בזה מה שכתוב אצל דוד: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. ה' מה רבו צרי וכו', כי על ידי שהתחיל לזמר המזמור ולהודות לה' יתברך מה שאבשלום בנו רודף אחריו, כי סתם ברא [=בן] מרחם על אבא, על ידי זה היה יכול לצעוק כראוי אחר כך: ה' מה רבו צרי, ובלא העצה הזאת היה קשה לו אז לצעוק לה' יתברך כראוי, עיין שם".

בפעם הקודמת דיברנו על 'מחסומים' רוחניים, תחושות ריחוק מהשם יתברך, שמקשים עלינו להתפלל עם ביטויי חיות משלנו. לזאת העצה: אזמרה. מציאת נקודות טובות, וקביעה שמהותנו נמצאת אך ורק באותם דברים טובים. אבל כאן אנו ניצבים מול בעיה אחרת: מבחינה רוחנית אנו חזקים מספיק בהכרה ש"בנים אתם לה' אלוקיכם", אבל דברים גשמיים מונעים אותנו מכוונה מלאה. לא מדברים כאן על אונס, שכן אונס רחמנא פטריה, ורק צריך לנסות כמה שאפשר. אך לפעמים, הצרות והיסורים גורמים לנו לאטימות לב. מבין הדברים שמוגדרים כעבודתנו בעולם הזה, קיים המושג "להוציא מהכח אל הפועל". זאת מהות כל הנסיונות – להוציא רצון טוב לביטוי מעשי, ולכבוש עם הרצון יותר ויותר מערכות בתחום המעשה. הרב שמעון רפאל  הירש (הידוע בכינויו הרש"ר הירש) מצביע על כך, שצרה היא מיצר, וגם יצירה, ובהמשך נבאר בעז"ה.

לכאורה, היינו אומרים שפשוט צריך להתחזק באמונה. אם תאמין שזה באמת טוב, תוכל להתפלל עם לב שקט. אפשר לראות, שגם אמונה לא תעזור כאן – גם הטוב נתפס כצמצום. אטימות הלב היא לא בגלל התחושה שרע לנו, אלא כמו שמדוקדק במלים – אטימות לב. אין שום חסרון בהתעוררות הלב, אבל הלב פשוט חסום, הוא לא יכול לצאת אל הפועל. בדרך כלל, הצרות הן החוסמות את האדם. לא עלינו, בתחום הבריאות זה מאד מורגש – אפשר להיות משותק למיטה כשאיבר אחד, חס ושלום, לא פועל כנכון. החסימות הללו דוחקות את החיים למיצר – החיים לא מתפשטים כלפי חוץ, הם יכולים להיות קיימים באותו החוזק ולא לאבד כחוט השערה מהאמונה, אבל במיצר. התחושה הזאת פוגמת לנו בתחושת החיות עצמה- אנחנו מרגישים חסרים בחיים שלנו, בגלל המחסומים הגשמיים.

והנה רבי נחמן בעצמו אומר לנו בליקוטי מוהר"ן (תורה קצה) – "בצר הרחבת לי (תהלים ד) – היינו, שגם אפילו בצרה בעצמה השם יתברך מרחיב לנו. כי אם יסתכל האדם על חסדי ה', יראה שאפילו בעת שהשם יתברך מיצר לו, גם בהצרה בעצמה השם יתברך מרחיב לו ומגדיל חסדו עמו. וזה: בצר הרחבת לי; היינו אפילו בתוך הצרה עצמה נתת לי הרחבה בתוכה, מלבד מה שאנו מצפים שהשם יתברך יושיענו בקרוב מכל הצרות וייטיב עמנו מאד, אך אפילו גם בהצרה בעצמה מרחיב לנו". אם כן, בכל צרה צריך לחפש את ההרחבה שבה – את האופן שהצרה לא סותרת לחלוטין אלינו, אלא היא עוזרת לנו. אמנם אם מאמינים שהכל לטובה יודעים שהכל לטובתנו, אבל אם מחפשים את ההרחבה – גם תחושת החסימה הולכת. אנחנו מרגישים ביטוי של עצמנו בתוך הצרה, ובכך יוצאים למרחב. הרש"ר הירש כותב שזהו הענין של כל הצרות – הן מכניסות את האדם למקום מאד מצומצם, ומשם עליו לבחור בטוב מתוך כל הקשיים. אין זה ניסיון כמו להניח תפילין ששוקלים עשר קילו – הקושי הוא לא סתם קושי. הקושי הזה הוא קושי נפשי שמכניס את האדם למקום מצומצם, ואם שם הוא בוחר לקרוא לה', הוא בעצם מגלה שבפנימיות לבבו הוא קשור לקב"ה. זאת כל המטרה של הצרות, ולכן "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". לכן דוד המלך מבקש "צרות לבבי הרחיבו, ממצוקותי הוציאני" (תהלים לח) – ברגע שכבר קלטתי את מהותן של צרות הלב – שבאו בעצם להרחיב את האישיות שלי, כלומר – בהתחלה להכניס אותה למקום מצומצם כדי לעשות את אותם בירורים פנימיים, ואחר כך להוציא את הדברים לפועל, שזאת חלק מתכלית האדם בעולם. לכן דוד המלך מבקש – ממצוקותי הוציאני. למדתי את מה שהיה עלי ללמוד מהצרות. בשלב הראשון הצרה היא מיצר, ואחר כך היא הופכת ליצירה – יצירה חדשה של האדם.

הגמרא בברכות (ז ע"ב) אומרת: "מזמור לדוד, בברחו מפני אבשלום בנו". מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה! [שהרי זה רע מאד שבנו רודף אחריו] – אמר רבי שמעון בן אבישלום: משל למה הדבר דומה, לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח. אף כן דוד, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא "הנני מקים עליך רעה מביתך" היה עצב, אמר: שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי [שלא ירחם עלי]. כיון דחזא דאבשלום הוא [כיון שראה דוד שאבשלום הוא הרודף אחריו], שמח, משום הכי אמר מזמור". דוד המלך מעולם לא פחד – הוא ידע שהדבר שיבוא עליו יהיה פריעה של חוב, אבל הוא לא ידע אם אותו פירעון יבטל את מציאותו לגמרי, חס ושלום, אך ברגע שהוא גילה שזה בנו הוא שמח. הוא לא ניסה לעודד את עצמו – הוא יודע שהמצב רע. אבל הוא יודע שכל הרוע לא סותר את עצם החיות שלו. הבן בודאי ירחם על האב, בשלב מסוים. הוא לא רק מאמין שהכל לטובה – הוא מנסה למצוא את הטוב שנמצא כבר עכשיו. ורבי נתן מוסיף – בטח שהצרה הזאת היתה מאד קשה לדוד, כמו שכתוב בהמשך הפרק: "ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי, רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה וכו', קולי אל ה' אצעק ויענני מהר קדשו סלה". אבל בהתחלה הוא מצא את הטוב המועט שרק נותן לפנימיותו שייכות לצרה.

וברגע שהוא מוצא את ההרחבה בתוך הצרה עצמה, רק אז, אומר רבי נתן, הוא יכול לצעוק: "ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי". כדי לפתוח את הלב צריך למצוא את השייכות המהותית שלנו שמונחת בתוך הצרות.

 

 

 

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support