תיקנו ה'ראשונים' (עיין לקט יושר או"ח קטז א, ועיי' מג"א סוס"י תרפ"ה ובשע"ת) את ימי השובבי"ם לימי תענית תשובה וכפרה ולהאריך באמירת סליחות שנתקנו לימים אלו, וכך התקבלו בכל תפוצות ישראל.

את עניינם של ימים אלו ביאר האריז"ל כי נתקנו לתקן ולהעלות את ניצוצות הקדושה שנפלו בחטא אדם הראשון. כי כשנברא, הייתה נשמתו של אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו וכללה את כל נשמות ישראל, עד כדי כך שמלאכי השרת טעו בו ורצו להגיד לפניו 'קדוש קדוש קדוש', אך בשעה שחטא נוצר בלבול גדול של טוב ורע בכל העולמות, ואף אחר כך נפלו ממנו ניצוצות קדושים ע"י שפגם בקדושה.

ואף בשובו בתשובה אחר החטא, המשיכו הניצוצות הקדושים שיצאו ממנו להתגלגל עד ירידת בני ישראל למצרים מקום הטומאה והקליפות, שם עבדו בפרך וגרמו להעלאתם חזרה אל הקדושה, ועליהם נאמר בתורה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

אך עדיין לא הספיקו להעלות את כל הניצוצות, וחלקם אף המשיכו לרדת מטה מטה בעוונותינו, לכן עלינו להמשיך לתקן את חטאו זה, ובפרט את חטאינו אנו כל אחד כפי שנכשל ח"ו, וכאשר נסיים את העלאת הניצוצות כראוי אזי יתוקן העולם במלכות ש-ד-י, ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו.

אך היות שפרשיות אלו של ימי השובבי"ם בהן קוראים את פרשת מצרים, הרי כי הקריאה מעוררת את הזמן, וימים אלו מסוגלים במיוחד לתיקון חטאים ופגמים אלו, כבני ישראל שזכו לצאת בהם ממצרים.

ויאנחו בני ישראל מן העבודה

אף אנו במצב דומה לבני ישראל בהיותם שקועים במ"ט שערי טומאה, גשמיותו של עולם עולה, וטהרתו יורדת מטה מטה, כוחות הטומאה שוררים יותר ויותר ואנו נשלחנו לדור זה כדי לתקן נצוצות אלו, הנוכל להחזיק מעמד ואף להעלות את הניצוצות חזרה למקומם שבקדושה?

נחזור ונביט בשעבוד מצרים האיך החזיקו שם בני ישראל בטומאת הארץ, מצבם של בני ישראל היה אז בשפל המדרגה, הם היו שקועים מבוקר עד ערב בעבודת הבניה, זיק של ציפייה לישועה כי יעלה הרי הוא נדחק עד מהרה בעצת פרעה 'תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר', היוכלו בני ישראל, צאצאיהם של האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, לשאת טומאה זו ולצאת ממנה בשלום? היש להם רגע פנוי של ישוב הדעת לנסות להעפיל אל מחוץ לטומאה זו?

את התשובה לכך נתן השי"ת בעצמו למשה רבינו בהתגלותו אליו בסנה "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי", בין עבודה לעבודה ואף באמצעה מרימים בני ישראל את עיניהם לאביהם שבשמים בקול צעקה ובקשה, מתחננים לצאת מעמקי הטומאה מבקשים לחזור והיות אותו עם סגולה שנבחר מכל העמים לקבל את התורה הק' ולעבוד את השי"ת שכם אחד.

צעקה זו הבאה מלב שבור היא זו שקרעה שערי שמים, עד אשר "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", יחד עם כל הניצוצות הק' אותם העלו מעמקי הקליפות חזרה לשרשם שבקדושה. לכן – מבאר מוהרנ"ת (הל' גלוח ד, ח) – נהגו ישראל להתענות בימים אלו ולצעוק לה' יתברך בתפילות וסליחות, כי כשם שגאולתם של ישראל ממצרים

הייתה על ידי השועה והצעקה, כך גם גאולתה הפרטית של הנפש השקועה במ"ט שערי טומאה ויותר תלויה באותה צעקה של 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה'.

ואכן בימי השובבים התיקון יותר גדול, ויש לאדם סייעתא דשמיא לתקן תיקונים גדולים אלו, אבל לעומת זה, גם הצד השני מתגבר מאוד, היצר הרע אינו יושב בשקט, הוא נלחם, כי הוא יודע מה הוא מפסיד.

לכן עלינו להתחדש בימים אלו ביתר שאת וביתר עז בעבודת הצעקה וההתבודדות לצעוק ולזעוק להשי"ת לצאת מאותם מיצרים בהם אנו שרויים והן באמירת תהילים שהוא צעקת ותפילת דוד המלך (כדאיתא בלקו"מ ח"ב, קא) והם מטהרים את האדם כמו שביקש דוד המלך ע"ה מהשי"ת שתעלה אמירת תהלים כעסק בדיני נגעים ואהלות שהם הלכות טהרה וכך תהילים מעלה אותו מטומאה לטהרה, וכידוע (שיש"ק ב, תקל"ח) בימי השובבים היה מוהרנ"ת קובע סדר נוסף באמירת תהילים מלבד סדרו הקבוע לו לכל ימות השנה.

ויהי רצון שיקויים בנו נבואת מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" במהרה בימינו אכי"ר.

(נערך מתוך שיחה ע"פ הבנת הכותב, ופורסם בעלון 'עלה לתרופה')