כותב הזוהר הקדוש (חלק ג' עמ' קס"ו): "תורה, תורה, אור כל העולמות, כמה ימים ונחלים ומעיינות מתפשטים ממך לכל הצדדים. ממך הכל. עליך עומדים עליונים ותחתונים, אור העליון – ממך יוצא".

תאר לך נהר שוטף, מחיה ומרווה, מטהר ומרענן. תאר לך אור עליון, בהיר ונעים… האם תהיה למי שיפגוש בדבר כזה שאלה "מה אני צריך את זה בכלל?" בוודאי שלא, להיפך – כל מה שערב ונעים ומאיר, האדם חפץ בו ומשתדל להשיגו.

אמנם עריבות ומתיקות התורה איננה ניכרת לעין במבט ראשון, להיפך – היא דורשת מאבק והתמודדות ומסירות. וכבר אמרו חז"ל על המצב ההתחלתי אליו נקלעים לומדי התורה: "במחשכים הושיבני – זה תלמוד בבלי" (מסכת סנהדרין דף כ"ו). אבל מי שלא נבהל מן ה"מחשכים" הללו, מי שניגש אל הערפל – עשוי למצוא בתוכו בהירות ומתיקות. ולא בכדי אנו מתפללים בכל יום "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", כי אם התורה "תחייך" אלינו ונזכה לטעום אפילו משהו מטעמה הערב – לא נרצה יותר שום דבר, רק להוסיף ולהרגיש עוד מזה הטעם המופלא, אור כל האורות, מקור כל התענוגים…

על זה כתב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ע"א): "אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה. כי יש נעימות בתורה, וזהו העיקר, לזכות להרגיש הנעימות שיש בתורה". משום כך, גם הורו חז"ל בעניין הלימוד (מסכת עבודה זרה דף י"ט): "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", ורש"י ביאר "לא ישנה לו רבו אלא מסכתא שהוא מבקש ממנו, שאם ישנה לו מסכתא אחרת, אינה מתקיימת, לפי שלבו אחר תאוותו".

מדהים – קיום התורה בלב האדם, תלוי בחשקו לאותו לימוד!

ועוד ביאר בעניין זה באופן נפלא ה"עין יעקב", וכה דבריו: עניין זה, ללמוד ממקום שלבו חפץ, לומדים חז"ל מן הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו" שבתהילים. שואל ה"עין יעקב", והרי תחילת הפסוק – שהוא תחילת ספר תהילים – מתחיל ב"אשרי האיש אשר לא הלך וכו'", מה הקשר בין שני הדברים? מסביר ה"עין יעקב" – אחר שהזהיר הפסוק ממה להתרחק (דרך רשעים, מושב לצים וכו'), נתן לאדם מקום שבו על כל פנים יהנה וישמח. שלא ידחה האדם את יצרו הרע מכל וכל, על דרך שאמרו חז"ל ביצר הרע: "שמאל דוחה וימין מקרבת".

צריך גם לתת משהו ליצר, דהיינו, לרצונו של האדם להנות ולשמוח. והיכן אפשר 'לתת' ליצר הרע משהו כדי להניח את דעתו ולמלא את תאוותו? על כך מפרט המשך הפסוק: על ידי לימוד של החלק המהנה אותך בתורה, "כי אם בתורת ה' חפצו", שלפחות שם יהנה.

כאן רואים את חשיבות העניין להרגיש נעימות בלימוד, שהיא "מרגיעה" כביכול, את היצר הרע. אבל אם חלילה גם מן התורה אינו נהנה, אזי הוא בגדר של "שמאל דוחה וימין דוחה" והיצר שלא בא על סיפוקו – עלול להתגבר ביתר שאת, דווקא משום שלא ניתן לו מבוקשו.

זהו כמובן רק עניין וטעם אחד לנחיצות הלימוד – כהגנה מפני היצר (וזה מועיל, כאמור, רק בלימוד נעים ומהנה). ודאי שעיקר הטעם, כבכל המצוות, לקיים רצון בוראנו, אבל הוא, בחסדו, גילה לנו טפח מטעמי מצוותיו לקרב הדבר לדעתנו וליבנו.

כותב הרמח"ל (דרך השם חלק א' פרק רביעי סעיף ט'): "ואמנם אמצעי אחד נתן לנו הא-ל יתברך שמו, שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים אליו יתברך, והוא תלמוד התורה…

כי הנה רצה בחסדו וחיבר לנו חיבור דברים… שבסגולת הדברים ההם יהיה, שמי שיהגה בהם בקדושה ובטהרה, על הכוונה הנכונה שהיא עשיית חפצו יתברך שמו – יתעצם בו על ידם מעלה עליונה ושלמות גדול עד מאד… ולא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלמות – אלא שמציאות הבריאה כולה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם…"

תכלית המצוות כולן – להתקרב אל ה', לחוש את קירבתו ולהתענג על אהבתו. לאו דווקא בעולם הבא, כי אם אפילו כאן, בעולם הזה ממש. אפשר להכניס רוחניות ואלוקות לחיים ולמעשים כולם. לא עוד מעשי יום יום אפורים, ענייני שגרה והכרח פעוטים, כי אם מעשי רוממות וקדושה, בכל פרט ובכל עניין – מכוח התקשרותנו לתורה.

עצם הלימוד, מלבד היותו מקנה ידיעות, מעצים באדם מעלה ושלמות, זכות וקדושה, כדברי הרמח"ל. וכבר דימו חז"ל במקומות רבים את התורה למזון. ממש כשם שאדם נזקק באופן יום יומי לאוכל לקיום נפשו, כן נצרכת למזון גם נשמתו. בכל "טעימה" ו"טעימה", בכל מילה ומילה – מתחזקת הנשמה וגדלה, מתעצמת והולכת. זוהי, כדברי הרמח"ל, "סגולת הדברים". כלומר יש כוח רוחני סגולי ופנימי שהקדוש ברוך הוא גנז בתורתו והוא מעניקו ללומדיה, מה שאין כן, כמובן, בשום לימוד ובשום סוג השכלה שבעולם.

כל החוכמות שבעולם, בהיותן אנושיות, אין קשורה בהן הסגולה הזו, ולכן אין הן מעצימות דבר בנשמת לומדיהן. (אמנם כשם שתינוק גדל לאט, כך גם הנשמה, ועל כן אי אפשר לצפות לחוש בשינוי הזה תוך זמן קצר, אבל לימוד מתמיד יחולל בוודאות שינוי עמוק ופנימי בלב הלומד ובנפשו).

ומלבד התועלת העצמית, הרוחנית, שהאדם רוכש בלימודו, עוסק הוא גם תוך כדי לימודו בעשיית חסד עצום לכל הנשמות התלויות בו, לכלל ישראל, ואפילו, כדברי הרמח"ל שם, לבריאה כולה. בהיות התורה, כלומר החלק האלוקי הפנימי שבה, מזון וקיום לנבראים כולם, העוסק בה הופך, כביכול, לשותפו של הקב"ה בבריאת וקיום עולמו.

מלבד זכות וחסד, הגנה ושלמות, זוכה העוסק בתורה למתנה נפלאה אחרת: "צורה" של יהודי. צורה לא במובן החיצוני כמובן, כי אם במובן הפנימי, הנפשי והשכלי. כי יש דרך מחשבה והתבוננות בעולם ובמאורעות כולם – שמיוחדת רק לנו. לחשוב ולהרגיש כמו ה', עד כמה שניתן למין האנושי. וכך פירש האור החיים הקדוש על הפסוק, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א' כ"ז): "ברא האדם בשני צלמים, הראשון צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הריקים מהקדושה… והשני הם בחינת המאושרים, עם ישראל, נחלת ש-די… והרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים שני צלמים: צלם הניכר וצלם אלוקי רוחני נעלם".

מכאן שיש "צורה" של יהודי שזהו "צלם אלוקים" ממש. כך פירש גם רש"י על המילים "בצלמנו כדמותנו" (בראשית א' כ"ו): "כדמותנו – להבין ולהשכיל".

השכלת התורה – היא היא אותו "צלם ודמות".

זוהי מעלת התורה, שהיא "לבוש" לדעתו האין סופית של בוראנו. העוסק בה, קונה גם הוא "שכל אלוקי" ודרך התבוננות אלוקית על הכל, על כל ענייניו ומאורעות חייו. שכל כזה, עמוק ומורכב, דק ועדין, אינו קיים כלל בשום חכמה אנושית הבנויה רק בדרך היקשים וסברות, ושאין הם יודעים כלל משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, או מ"השלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה" שבהן חקק ויצר ה' את עולמו כמובא בספר יצירה משנה א'. כל אלה ועוד שכליים רבים ועמוקים מצויים בתורה, ובה בלבד.

הדיוק, העמקות, בהירות המחשבה, התכליתיות – כל אלו שייכים ונוגעים ל"צורה של יהודי", וצורה כזו "מתעצבת", כאמור, עם כל מילה וכל הבנה שאדם זוכה ללמוד ולהבין בתורה.

[פורסם לראשונה באתרו של הרב ארז דורון – אור פנימי]