כ' בסיון, הוא יום שבו הוכפלו הצרות בגלות ישראל שבארצות אירופה ועברו עליהם גזירות ורציחות רבות. יום זה נקבע לתענית ציבור על ידי רבנו תם, ואתו כל חכמי צרפת, אחרי מאורע איום שארע בשנת ד'תתקל"א.

ובשנת ה'ת"י, חזרו חכמי הדור וקבעו, ביתר תוקף, תענית זו כתענית ציבור, לאחר פרעות וגזרות קשות ואכזריות שעברו על יהדות אוקראינה ופולין, שהיו בימים ההם רוב בנין ומנין יהדות אירופה. ובפרעות ורציחות אלה נחרבו מאות קהילות ורבבות מישראל נרצחו באכזריות איומה בשנות ת"ח ות"ט, על ידי איש צר ואויב בוגדן חמלניצקי וצבא פורעיו ימח שמם.

שנת ד'תתקל"א

רבי יוסף הכהן רשם את המאורעות בתקופת מסעי הצלב משנת ד'תתנ"ו ואילך. בספרו 'עמק הבכא' הוא מספר על מעשה איום שקרה בעיר בלויש שבצרפת; מעשה אשר זעזע את כל גולת ישראל, אף על פי שכבר היו למודי רדיפות קשות, וצרות ורעות רבות כבר עברו עליהם כחתף בזו אחרי זו.

וכה הם דבריו: 'ויהי בשנת תתקל"א וד' אלפים, וילך איש אחד להשקות סוסו לעת ערב, וימצא שם גוי אחד אשר הלך גם הוא שמה. וירא היהודי ויתחלחל (מן המעשה שראה את הערל עושה, שהטביע נער אחד משלהם) – ויבהל הערל ההוא, וישב אל אדוניו ויגד לו לאמר: ראיתי איש יהודי אחד אשר השליך נער קטן המימה אשר הרע ליהודים – ואבואה להגיד לך.

ויצו הצורר, ויקחו את רבי יחיאל בן דוד, ואת ר' יקותיאל בר יהודה הכהנים, תלמידי רבנו שמואל; ואת ר' יהודה בר אהרן, ויקשרום בעבותות, ויציתו אש בעצים, ויכו אותם לפי חרב וישליכום אל תוך האש, ולא נשרפו. גם יתר היהודים אשר אתם, שלשים ואחת נפש, ותצא נשמתם וימותו לפני ה', שרפת נשמתם וגוף קיָּם, ובשירת 'עלינו לשבח' עלתה נשמתם השמימה'.

שלשים ואחד היהודים הללו הועמדו לפני הבררה: להמיר דתם ולקבל את דת הנוצרים או להשרף חיים, אולם הם נותרו באמונתם ולא הסכימו להמיר דתם. גם לאחר שייסרום ועינום בעיונים קשים, לראות אולי כך יוכלו להדיחם מה' אלקי ישראל – הם סירבו בכל תוקף, נותרו באמונתם ואיש אל רעהו אמרו: חזק ונתחזק בעד אלקינו.

לזכרה של אותה עלילה, שהיתה בכ' סיון תתקל"א, קבע רבנו תם, גדול חכמי צרפת בעת ההיא, את תענית כ' בסיון: 'וקבל היהודים אשר בצרפת ואיי הים, את היום המר הזה ליום הספד ותענית, וזכרו לא יסוף מזרעם, כדבר הגאון רבנו יעקב בר' מאיר (רבנו תם), אשר כתב לאמר: 'גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה, כי יום כיפורים הוא'.

פייטני הימים ההם חברו סליחות וקינות מיוחדות על קרבנותיה של עלילה זו. רבי אפרים בר יעקב מבונא, חבר פיוט מיוחד 'למי אוי, למי אבוי ומדנים' שבו העלה על הכתב את קורות ישראל מימי גזרות טיטוס ואדריאנוס ועד מסעי הצלב שהוא היה עד להם:

'טיטוס ואספסינוס ואדריאנוס עקרונו

בתתנ"ו לקרץ נתננו ובתתל"ך הזקנו

ובתתקל"א שחיטה ושרפה בבלויא"ש נועדה

וזאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה'

חיזוק הצום בשנת ה'ת"י

בשנות ת"ח ות"ט עבר הצורר חמילניצקי עם גייסותיו במחוזות אוקראינה: פודוליה וואהלין, החריב שם מאות קהילות קדושות מישראל ושפך דמם של הרבה רבבות מישראל כמים במיתות משונות ובעינוים קשים.

ובמדינת פולין, שהיתה בימים ההם מדינה גדולה וחזקה, היה ועד עליון של כל היהודים במדינות פולין, בו כיהנו גדולי ופרנסי הדור, אשר במאמר פיהם ומתוקף סמכות שנתנה להם מלכות פולין, הנהיגו את הקהילות, עמדו בפרצות, תקנו תקנות גדרו גדרים וגזרו גזרות, ודבריהם היו נשמעים בכל העם. ועד זה נקרא 'ועד ארבע ארצות', על שם ארבע הארצות שנכללו בתחום שלטונה של ממלכת פולין: פולין גדול, פולין קטן, ליטא ורייסין. ועד זה פעל בערך מאתים שנה עד שנת תקכ"ד, וקבע לו מושבותיו בירידים הגדולים שבערים לובלין וירוסלב.

לאחר שנות ההשמדה של ת"ח ות"ט, נתכנסו כל גדולי הועד ופרנסי הקהילות ביריד 'גרמניץ' שבעיר לובלין, בשנת ת"י, ונתנו תוקף ועוז לתענית כ' בסיון, כיום אבל על הקהילות שחרבו, ועל מות הקדושים ר' יחיאל מיכל מנמירוב ור' שמשון מאוסטרופולי שנהרגו בכ' בסיון, ועשאוהו יום תענית ציבור לדורות.

כה הם דבריו של ר' נתן נטע הנובר, בספרו 'יון מצולה', שם הוא מספר על תקנה זו של ועד ארבע ארצות: 'עלה במוסכם ביניהם, קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם, להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים בחֹדש סיון בכל שנה ושנה, ביום ההוא אשר התחילה הצרה בק"ק נמירוב הגדולה, והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים היתה בו גם כן גזרה רעה בשנת תתקל"א לפרט.

וזכר מבן שמונה עשרה ומעלה, ונקבה מבת חמש עשרה ומעלה, מחויבים להתענות ולהשלים כמו בתענית ציבור. ומחויבים לקרוא 'ויחל' שחרית ומנחה, כמו בתענית ציבור.'

גם שאר קהילות ישראל שבמדינות אחרות, אף על פי שעליהן לא חלו תקנות ועד ארבע ארצות, קבלו עליהן מרצונם להתאבל על פורענויות אלה בצום ומספד וחיברו  קינות לאמרן ביום זה. ועד מדינות ליטא (אותו חלק של ליטא שלא היה כלול בתחום שלטון פולין) הכריז אף הוא על החובה להינזר ממלבושי מותרות למשך שלש שנים. וכן פרסמו בקהילותיהם: 'ומהראוי שכל אשר יראת אלקים בלבו, להתבונן ולהתאבל על צרות צרורות העוברות עלינו'; 'שלא ישָּׁמעו בבית ישראל שום כלי זמר, אפילו במזמוטי חתן וכלה, שנה תמימה'.

הגאון ר' שבתי כהן (בעל הש"ך – ממפרשיו העיקריים של השלחן ערוך ומגדולי הפוסקים), שאף עליו עברה כוס התרעלה של פורענות ת"ח ות"ט, והוא נאלץ להמלט מעירו ואיבד את ביתו (ושנים אחר כך מצאה), אף הוא היה מחוץ לתחום השפעתו של 'ועד ארבע ארצות', והוא כותב בהקדמתו לספרו 'מגילה עפה' כדברים האלה: 'על כן קבעתי לעצמי ולדורותי, לבנים ולבני בנים, יום צום ותענית ואבל ומספד וקינים, ביום כ' בסיון שבו נִתנה תורה היקרה מפנינים, ועתה קרעוה פרעוה גויים רבים המונים המונים, יען כי יום זה הוא תחילה לגזרות ומכאובים וחלאים רעים ונאמנים, וגם כי בו הוכפלו הצרות וקלקולים שונים, כי גם גזרת תתקל"א היתה ביום ההוא ובאותם הזמנים, וגם כי יום זה לא יארע בשבת קֹדש בשום פנים, על פי הקביעות והלוחות אשר בידינו מתוקנים, וחברתי סליחות והקינות בבכי ותחנונים, לאומרם ביום זה בכל שנה ושנה עידן ועידנים'.

וכן כתב הט"ז באורח חיים ס' תק"פ: 'ונוהגין להתענות בעשרים בסיון בכל מלכות פולין, נהרא נהרא ופשטיה'.

תענית ציבור לכל דבריה

בתוקף החלטת 'ועד ארבע ארצות', הושוותה תענית כ' בסיון לתענית ציבור לכל דבריה:

אין צריך קבלת תענית בשעת מנחה ביום שלפניו – כדין תענית ציבור.

קורין בו 'ויחל' בציבור.

חל כ' בסיון להיות ביום שני בשבת שיש בו קריאת התורה מפרשת השבוע, דוחין את קריאת היום וקורין 'ויחל'.

אין בין תענית זו לשאר תענית ציבור, אלא לענין המחויבים להתענות בו, שלפי התקנה לא נתחיְּבו אלא שבמדינות פולין בלבד, ורק זכרים מבן שמונה עשרה ומעלה, ונקבות מבת חמש עשרה שנה ומעלה.

תענית זו אינה נהוגה בזמננו ברוב הקהילות שבארץ ישראל.

(על פי ספר התודעה)