הצדיקים במקום בית המקדש

'רומא' איננה רק שם של עיר בירה, אלא היא טומאה פעילה המורכבת משני סוגים: 'רומי רבתא' ו'רומי זעירתא', כלומר, רומא הגדולה ורומא הקטנה, והיא מתגלה כעננים שמכסים המערפלים את שדה הראייה האמיתי שלנו.

מה היינו אמורים לראות באמת ואיך מקלקלים העננים האלה את שדה הראייה?

ובכן, כאשר אנו אומרים 'בית' אין הכוונה רק לקירות ותקרה, אלא למשהו פנימי הרבה יותר. כאשר אנו אומרים על מישהו ש'הוא בא מבית טוב' אין הכוונה לטיב האבנים והעצים שמהם נבנתה הדירה שבה גדל, אלא להתנהגות נאותה שבני הבית הזה הפכו לחלק ממנה.

יתירה מזו, כאשר שררה הרמוניה בין מנהיגי הבית למונהגים בו והם אכן התחנכו שם כראוי, זה נחשב ל'בית' אמיתי, והיושבים בו נחשבים – לבני הבית. אבל כאשר בני הבית הופקרו או כאשר משום סיבה שהיא הם מרדו בסמכות ההורית, כי אז גם זה לא נחשב לבית.

בבית ישנן הנהגות סותרות לכאורה. פעמים 'מגדלים' שם את הילד, כלומר נותנים ומיטיבים לו; ופעמים 'מקטינים' אותו, כלומר מענישים אותו ומונעים ממנו את ההנאה הרגעית.

כאשר שורר אימון בסיסי בין הילד לבין הוריו, והוא מכבד ומעריך אותם, כי אז גם ההגדלה וגם ההקטנה של ההורים הופכים לחלק מן החינוך שבונה את נפשו לעתיד. אך כאשר כל מציאותם של ההורים איננה מוצאת חן בעיניו, והוא חש לכוד בידם, כי אז גם ההטבה שלהם אינה מחנכת אותו אלא גורמת לו להיות אנוכי יותר. וכמובן, גם ההענשה אינה מוסיפה לחינוך שלו אלא מייסרת אותו בלבד. ככל שירבו הימים בהם אין להנהגתם של ההורים חן בעיני הבן, כן יחדל הבית מלשמש 'בית' בעבורו והוא יגדל כבן בלי בית.

* * *

אבינו שבשמים מנהיג אתנו בהנהגה נפלאה ביותר; הוא בנה עבורנו בית, זהו העולם כולו. בבית זה הוא נוהג בסטנדרטים של 'הגדלה והקטנה'; הוא מוריש ומעשיר, מוחץ ומרפא. שתי ההנהגות המנגדות הללו היו אמורות לחנך אותנו למאוס ברע ולבחור בטוב. אך זאת רק כאשר יש לנו אימון בסיסי בהנהגתו יתברך, כאשר אנו מאמינים שיש כאן אוהב ומרחם שפועל כל זאת.

ברם, כאשר האימון מתערער, הרי גם ההטבה העליונה גורמת לנו לאטימות לב רוחנית, והיא הופכת אצלנו ל"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אף הצרות והעונשים גורמים לנו להתרחקות והרגשת נטישה, והם הופכים את הבית לחוסר בית.

ההסתכלות הנכונה על ההנהגה העליונה הוא אם כן כוח הראייה האמיתי שלנו, והוא הגורם לכך שהבית אכן יהא בית.

* * *

בית המקדש אמור היה להפיץ אורה לעם כולו ולתת לנו את התחושה האמיתית שה' אתנו ועמנו בהשגחה מלאה. מחלונות המקדש בקעה העדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל (שבת כב ע"ב).

אך כאשר גרמו העוונות, קיבלה 'רומי' את הכוח לכסות את העיניים שלנו. רומי הגדולה מכסה את ההגדלה – במקום לראות את החסדים בעין אמיתית ולהתקרב על ידה, היא גורמת לנו להשתקע בחומרנות; ורומי הקטנה מכסה את ההקטנה – במקום לראות נכונה את העונשים ולהתרחק מן הרע בעקבות העונשים, נתפס האדם לפחדים וחרדות בלבד; הוא לא רואה כאן בית שיש בו הנהגה, וכל מה שנעשה עמו מוסיף לאטום את לבו יותר ויותר.

* * *

אפס כי גם בגלות השאיר הקב"ה בעולמו השראת שכינה מסוימת, כדי לגרום לבני העולם להיות 'בני בית'. זוהי השראת השכינה על הצדיקים שמלמדים אותנו מה הכוונה בכל הטבה והענשה שנוהגים בנו מן השמיים; הם בונים את האימון בבורא העולם ומראים לנו שיש כאן הנהגה מופלאה – ובכך הופכים את העולם כולו לבית, ואותנו לבני הבית.

כל זה מועיל לנו כאשר אנחנו מכבדים ומייקרים את מה שהצדיק מגלה. אך כאשר 'רומי' מתגברת עלינו, ואנו מואסים ביפי גילוייו של הצדיק, ואנו מורדים בהנהגה העליונה ומתחכמים לפרש את כל הקורות לנו כפי ראות עינינו – חדל הבית להיות בית, והיושבים בבית רואים לפניהם רק תוהו ובוהו; החסדים כמו גם העונשים אינם מקרבים, ולכל היותר גורמים להם לחרדה ותו לא.

* * *

תשעה באב, היום שהוכן לתקן את מה שקלקלנו בו, הוא העת לחזור ולכבד לפאר ולרומם את ההנהגה העליונה. עלינו להנמיך ולהשפיל את עצמנו בישיבה על הארץ ולמנוע את הכבוד מהגוף שבגחמותיו בחר לאטום את עיניו מכל הנעשה סביבו. ומאידך – לקונן, לבכות, להשתוקק ולכבד את ההסתכלות האמיתית על העולם, כפי שהצדיקים מלמדים אותנו, דבר שיגרום לבסוף שכל אחד מאתנו ייהפך לבן בית שמטופל בבית חם ומופלא.

ההשתוקקות הזאת גם תביא את הגאולה הכללית, כאשר השראת השכינה תחזור ותתגלה בבית המקדש, והנהגת ה' תתרומם ותתכבד בעולם כולו.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב, סז)