מי מונע ממך לצאת לחירות?

הוא רבץ באפלולית תאו המצחין, שקוע בבדידותו ובדיכאונו, חדל מזה עידן להגות תוכניות בריחה, לחלום על חירות.

יום אחד נשמע רשרוש. מפתח סובב בחור המנעול ודלת התא נפתחה. מבעדה הציץ מאן דהו וסימן באצבעו. הוא התעלם. קראו אליו 'קום, בוא וצא לחופשי', והוא המשיך להתעלם. 'חירות? מה פתאום! סתם רעיונות שווא ורוח שיגעון'. הוא כאן מזה שנים ועוד יבלה כך שנים, לחירות מה זו עושה?!

האיש מהפתח נאנח חרישית, נכנס אל התא והתיישב על הקרקע, החל קושר שיחה עם האסיר המדוכא. הזכיר לו מעשיות מהעבר, מנסה לעורר את תאי זיכרונו הרדומים; פיזם ניגונים מבית אבא וסיפר סיפורים. אט אט התעורר האסיר לחיים, זיכרונותיו הציפו אותו ורצון חיים חדש ננסך בו. כעת ניתן יהיה לפדות גם את גופו מהמאסר.

* * *

היתכן שאנו שרויים בגלות וממאנים לצאת?

מסתבר שכך הם פני הדברים. כשמדברים על גלות, אל לנו לחפש גדרות תיל וזקיפים. הגלות, להוותנו, מצויה כאן ממש. גלות – זה מה שנדמה לנו כמציאות. מי ששרוי בגלות, מתקשה אפילו להעלות על דעתו שקיימים אי שם חיים של חירות של שמחה והצלחה.

שכחנו, גלינו

הגלות היא בעצם שכחה. אדם שוכח את מעמדו, את מקומו ואת שורשיו, וכך הוא קמל ומתכנס אל תוך עצמו. כך אירע לאבותינו במצרים: הם איבדו את חירותם ושועבדו בעבודות קשות ומשפילות, ובכל אותה תקופה מי מנע מהם את היציאה לחופשי? חומות אדירות – לאו דווקא. מצרים היתה מוקפת טבעת אימתנית של כישוף. לא היה זה מחסום ממש בלתי עביר, ובכל זאת החירות היתה כה רחוקה מהם, שאפילו בחלומותיהם הכמוסים לא אזרו עוז להשתעשע בה. זהו כוחו של כישוף, מטיל בנפש חרדה ועצבות, ושוב אין צורך בגדר ושומרים, האסיר המדוכא לא יעלה על דעתו לפסוע פסיעה קטנה אל החוץ. הגלות מצויה בתוך תוכו.

גלות שכזו אופפת את עולמינו גם בעידן החירות והדרור. אנשים רבים כל כך משוטטים כאן כביכול כבני חורין, אך למעשה אינם אלא אסירי עולם, שבויי אימה ופחד, נתונים בצינוק החיים. במרחק הושטת יד, פרוסה החירות למלא האופק.

היהדות מלאה בכל טוב, שמחה וחיות, תורה ותפילה, דעת ומתיקות, נועם וחדווה. אך משהו אפל וכבד מונע מלהושיט יד ולזכות מן ההפקר בכל הטוב הזה. העצבות והדכדוך הנובעים משכחה עמוקה של מעמדנו כבנים בכורים הקרובים אל השם – הם שסוגרים את הפתח אל גאולת הנפש.

ממצרים יצאנו, האם נזכה לגאולה שנייה גם בהווה?

הבה נראה איך התרחשה גאולת מצרים: הגיעה שעת "פקוד יפקוד", משה רבינו הגואל נשלח זה מכבר אל השליחות, הגאולה מוכנה, אך כעת מוכרחים קודם לשכנע את האסירים לצאת. המשימה הזו כל כך אינה פשוטה עד שיש צורך באותות ומופתים. מוכרחים להזכיר לבני ישראל מי הם, מהיכן באו, להשמיע להם את ניגון הנשמה העתיק, שידעו ויבינו שיש לאן לצאת, שמחוץ לחומות מתקיימים חיים של שמחה וגיל, "בשבילי נברא העולם". רק כשהבינו זאת, חזרה וניעורה בהם התקווה, ואז גם יכולה היתה הגאולה להתממש.

קום וצא!

אדם שבוי בגלות נפשו. בעברו ניסה לא פעם להיחלץ, נכשל והתייאש. מפציעים כעת וממשמשים זמני תיקון. לכאורה, זו אמורה להיות בשורה מרנינה; הזדמנות נפלאה להיטהר, להתחדש ולהתאחד עם ערגת הנשמה. אך אבוי, תחת השמחה משתלט הדכדוך והעיצבון, מה אירע כאן? כישוף. את הנפש מקיפות חומות של חלישות הדעת, עצבות, כוח בלתי מובן הגורם להתרחקות. ואז גם כשהשערים פתוחים לרווחה בלתי אפשרי לצאת אל החירות. העצבות קשה יותר מכל מנעול ובריח, רק ניגונו של הגואל יועיל כאן.

זהו זמן התעוררות. יש המסוגלים לעסוק בסיגופים ותעניות, ויש המשתדלים בדרכים אחרות, התבודדות וחשבון נפש. אך מהי בעצם עיקרה ותמציתה של התשובה? כמובן, השיבה אל השם, ואין לך מה שמביע ומוכיח זאת כמו שמחה וחיות בקיום התורה והמצוות. משום שהשמחה השלימה והאמיתית ביותר היא זו הנובעת מהיותנו קרובים להשם, וכשאדם מתאמץ לקיים את יהדותו מתוך שמחה, הרי הוא מיטהר ומתקרב יותר. המפתח האמיתי לחירות הנפש זו שמחה "כי בשמחה תצאו", שמחה היא המקום בו נפשך מוצאת את השם.

ימי השובבי"ם ידועים כימי תשובה. השערים פתוחים, אך יש לדאוג לכך שהאסירים לא ישארו בפנים רק משום שלא הצליחו להיחלץ מהעיצבון והחוסר אמון. מוכרחים לשמוע כעת את הניגון, ניגונו העתיק של הצדיק המזכיר את מקומינו בעולם, וגורם להבין שאבא שבשמים יודע היטב על כל תנועה קלה שעשינו לכיוון הקדושה, עוקב בעניין ובאושר אחרי כל פסיעה שפסענו על דרך התשובה. הניגון של הצדיק, המתנגן על עשרה מיני נגינה של תיקון הכללי, מחדש בנפש פנימה את האמון באהבת השם ובישועתו.