היערוך שועך לא בצר (איוב לו). אמר רבי אלעזר: לעולם יקדים אדם תפילה לצרה. ריש לקיש אמר: כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. רבי יוחנן אומר: לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצין את כוחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה, ופירש רש"י שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים (סנהדרין מ"ד ע"ב).

תפילה בעת צרה נתפסת בעינינו כתפילה עדיפה מתפילות רגילות. אנחנו מרגישים בזמן הצרה ל"ע את הצרוּת הגדולה, ומגיעים להרגשה של היתלות גמורה בקב"ה, ושאין שום דבר אחר בעולם שיכול להושיע אותנו באמת. כמו כן, שיטת הרמב"ן היא שחיוב תפילה מהתורה הוא רק בזמן צרה, וכשאין צרה חיוב התפילה הוא מדברי חכמים.

לעומת זאת אנחנו מוצאים בקטע זה שלפנינו, המצוטט בפתיחה ל"השתפכות הנפש", שהתפילה צריכה להיות לפני הצרה. ממקור דברי הגמרא שהוא הפסוק באיוב, משמע שלתפילה כזאת יש אפילו עדיפות גדולה יותר: בתוך המענה של אליהוא לאיוב על יסוריו, הוא שואל אותו "היערוך שועך לא בצר?", ומסביר רש"י: וכי הקדמת את תפילתך לצרה? אם היית מקדים תפילה לצרה, אז אולי שאלתך על הייסורים שבאו עליך היא אכן שאלה, אבל הרי לא הקדמת את התפילה לפני שנכנסת לצרה. ואם כך, משמע שיש עדיפות לתפילה לפני הצרה לתפילה שאיוב מתפלל עכשיו מתוך הצרה; הראשונה היתה עוזרת יותר, אבל השניה לא כל כך. כמו כן צריך להבין: על מה אפשר להתפלל כשעדיין אין חיסרון? איך אפשר להקדים תפילה לצרה מבלי לדעת מה התפילה אמורה לבקש?

ישנה שאלה שאולי אנחנו לא כל כך שואלים את עצמנו, אבל היא נוגעת לתפילה שלנו שבכל יום ויום: מהו בעצם מעשה התפילה? ברובד הפשוט ביותר, היינו עונים – לבקש. אפשר לבקש מאדם נדיב, וכך להבדיל, ניתן לבקש מהרחמן האמיתי שהוא הכול יכול. בוודאי שיש עוד הרבה משמעויות מעבר לבקשה עצמה, דברים שקורים כתוצאה ממנה באופן ישיר ועקיף, אבל עצם המעשה של התפילה הוא הבקשה לבדה. אבל אם כך, מה בא לומר אחד מעיקרי האמונה באומרו ש"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו". אנחנו לא מבקשים מאנשים אחרים? אלא וודאי שמשמעות אחרת יש לבקשה הזו, בקשה שמאחוריה עומדת תפיסה שונה לגמרי מכל בקשה אחרת.

כותב המבי"ט, בן דורו של ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך: "כי לא היתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך" (בית אלקים, שער התפילה, ב). התכלית של התפילה לא נמצאת בתוצאות שיצאו ממנה. היא נמצאת בעצם המעשה שלה. המטרה שלה היא להראות שאני מציאות חסרה שלא יכולה להתמלאות מעצמה, ושישנה רק מציאות אחת שיכולה להשלים אותי – השם יתברך. ממילא, הבקשה כאן צריכה לבטא עניין אחר. דרך הבקשה אנחנו מתבוננים בעצמנו, במצב שלנו המשווע לקיום. אנחנו משתמשים בבקשה לומר עניין זה, ונמצא שהבקשה היא אמצעי ולא תכלית. כך ממשיך המבי"ט בדבריו: "ומספר לפניו חסרונותיו להורות זה הענין [כלומר, מה שהזכיר המבי"ט לפני כן – להכיר שהוא חסר, ושרק ה' ימלא חסרונו], וסוף השכר לבוא, אבל לא שתהיה התפילה לתכלית השגת המבוקש, שנראה שאם היה יודע שלא יהיה נענה באותה התפילה לא היה אומר אותה". עניית התפילה היא לא הנושא של התפילה. היא שייכת לתפילה בחלק של "סוף השכר לבוא", שזאת תוצאה שממילא באה. אבל, אומר המבי"ט, אין להתפלל בצורה שמתחילה ונגמרת בצורך שלנו, כי אז התפילה לא מראה את התלות המוחלטת שלנו בקב"ה. היא רק מראה שיש כאן אדם הקיים לכשעצמו הנמצא כעת בשעת מצוקה והוא פונה למי שגדול ממנו בתקווה לסיוע.

ממילא, משמעות אחרת יש לאותו עיקר מעיקרי האמונה שהזכרנו. להאמין שרק לקב"ה ראוי להתפלל אומר שרק הקב"ה יכול להשלים אותנו באמת. החיסרון שבנו הוא לא מקרי, סטייה מהתפקוד הרגיל. הוא אמיתי בהחלט, ומצד שני מורגש אצלנו כדבר הסותר את מהותנו, כאשר כל חיסרון יוצר תחושה של יסורים. ממילא עלינו לחבר את שני הדברים יחד: אנחנו מצד עצמנו חסרים, ומצד השם יתברך שלמים. השלמות שלנו נמצאת אצלו, כאשר הוא מעניק לנו ישע וקיום.

* * *

כל זה אמור להתקיים אצלנו בתפילה 'פשוטה' שביום יום. אמנם 'פשוטה', כי אין דבר כזה תפילה פשוטה. כל תפילה, בכל מצב שהוא, עם צרה או בלי, היסוד שלה הוא אחד: אנחנו פונים למי שקיומנו נמצא בידו. לא בשביל להשלים משהו, אלא פשוט להיות איתו. כמו שאנחנו לא רוצים להיות עם מישהו שאנחנו אוהבים בשביל למלאות את החוסר שיש אצלנו כשאין מישהו אוהב לידינו. זאת אהבה שכולה אנוכית. אהבה אמיתית מורגשת אצלנו שאנחנו רוצים להיות עם מישהו, כי אנחנו פשוט רוצים להיות. לפני שאנחנו מדברים על מילוי כל מיני רצונות וחסרון פנימי לחברה. כך היא התפילה – פשוט להתפלל. להכיר בזה שוב ושוב, שאנחנו רק קיימים במקום אחד: אצל 'המקום', מקומו של עולם, הקדוש ברוך הוא.

משום כך צריך להקדים את התפילה לצרה. שאלנו, איך אפשר להקדים תפילה לצרה; מה אפשר לבקש בלי חיסרון ידוע. כאן נמצאת הטעות בהבנה של התפילה. התפילה לא באה להשלים חיסרון. היא באה בשביל להיות שם, ולומר את האמונה שלנו, כאשר אנחנו מבטאים אותה בבקשות. אסור לזלזל בערך של הבקשה, אמנם. אמנם זאת לא תכלית התפילה, אבל בה נמצא פתח נוח מאוד עבורנו להיכנס בו ולהתקרב אל ה'. מתוך הבקשה אנחנו יכולים להשיג את הדבקות. בלעדיה זה יהיה קשה מאוד. ממילא אין להקל ראש בכל הנושא של בקשות, כי באמצעותן אנחנו מרגישים מה זה להיות חסר, ומה זה אומר שהקב"ה משלים אותנו. הבקשה היא לא בכאילו, אנחנו באמת מבקשים, אבל יודעים שהבקשה לא העיקר כאן, אבל יש לה חלק חשוב בוודאי.

וכך מוסיף במקום אחר המבי"ט על הקדמת התפילה לצרה (שם, יב): "כי תפילתו שלא בזמן הצרה היא חשובה לפני הא-ל, שאינה לאהבת המועיל כיון שעתה הוא ברווח והצלה, אלא שיודע ומכיר כי כל מה שיבוא אליו מהטוב או הפכו, אפילו לימים רחוקים, הוא מאתו יתברך". כאן התפילה שלנו נבחנת – אם נוכל לבקש באמת בלי כל צרה, סימן שאיננו מחפשים קשר עם הקב"ה בשביל פתירת בעיות. צריך להקדים את התפילה לצרה, לבקש את ה' ולא רק את הישועה, ואז לא נאהב את המועיל, אלא את ה'.