וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (שמות כה, ב)

אין תענוג ונעימות בעולם שישווה לתענוגו של הזוכה לאהוב את השי"ת. לא בכדי נאמר על דרכי התורה: "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז).

אך כדי לקבל אהבה בה', עלינו לזכך את ליבנו שיהיה כלי מתאים לכך, כי כשהלב עכור במידות רעות – גם האהבה שתשכון בו – תתקלקל. משל לבושם יקר, שאם יניחוהו בכלי מאוס – גם הבושם עצמו ייפגם ויימאס.

זיכוך הלב תלוי כמובן בתיקון המידות ובשבירת התאוות הרעות. אבל יש מצווה מסויימת שכוחה רב לתקן את הלב והיא מצוות הצדקה, שכן כשמוותר אדם על הממון שהיה יכול לרכוש בו הנאות חומריות, כדי לעזור לבניו העניים של הקב"ה – הוא משבר את האנוכיות שבלבו ומכין אותו להכלת האהבה לה' כראוי.

סופי המילים של הפסוק "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כז) הם 'תרומה', כי על ידי נתינת צדקה זוכים להרגיש אהבה אמיתית לה' שהינה הנעימות הגדולה מכל.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א עא)

סוֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפוֹרֶת (שמות כה, כ)

"דא כפורתא דלבא" (זוהר ויקרא רלד ע"א)

דרכו של הלב – להתלהב. אך התלהבות זו, אפילו בעבודת ה', צריכה להיות מבוקרת. שכן, התלהבות יתירה על המידה, עלולה להזיק.

העצה להתלהבות יתירה היא לימוד התורה הקדושה; בכוחה של התורה לווסת ולהגביל את ההתלהבות, כפי שנרמז בדברי חז"ל: "אי לאו כנפי ריאה דנשבין על לבא, הוה אוקיד כל גופא" [= לולי כנפי הריאה שנושבים על הלב, היה הלב שורף את כל הגוף. תיקוני זוהר כח ע"א). הריאה רומזת לתורה הקדושה שבה חמשה חומשים כמו לריאה שלה חמש אונות.

זה שנאמר בזוהר: "על הכפורת – דא כפורתא דלבא". כלומר, הריאה שהיא התורה, מגנה על הלב שלא יתלהב יתר על המדה.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א עח)