"וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ… טָהוֹר הוּא" (ויקרא ג, יב-יג)

השם יתברך – כבודו מלא עולם, כמו שכתוב: "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט), כך שאפילו מי שנמצא במקום רחוק מאד ממנו יתברך, כגון בין גויים או פושעים – גם משם הוא יכול להתקרב אל ה', שהרי אין שום מקום בעולם שאינו מקבל חיות ממנו יתברך, כמו שאמרו חז"ל: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך – אמור לו בכרך גדול של רומי" (ירושלמי, תענית פא). נמצא אם כן שה' נמצא בכל מקום ממש.

כך גם ביחס לאדם עצמו. אפילו כשהוא נמצא במצב קשה מאד, בגשמיות וגם ברוחניות, עד שנדמה לו שבמצבו בכלל לא שייך לדבר על עבודת ה' או על דרגות של דבקות בה', הרי האמת היא שגם במצבו, הקשה ככל שיהיה, הוא יכול להתקרב אל ה' יתברך ולעובדו.

שכן ה' יתברך חפץ חסד הוא, ורצונו רק שנשוב אליו ונתקרב אליו, אפילו אם חטאנו וקלקלנו מאוד, כמו שכתוב: "כי לא אחפוץ במות המת… כי אם בשוב רשע מדרכיו וחיה" (יחזקאל לב–לג), וגם אם בחטאיו הגביר אדם על עצמו את רוח הטומאה ונדבק ברוע – ה' שולח לו סיוע להתגבר על הכל ולשוב, כמו שכתוב: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב… ראו עתה כי אני אני הוא" (דברים לב, לו-לט). ואדרבה, אם יתחזק לכסוף ולהשתוקק לה' מהמקום שבו הוא נמצא, הירידה שלו תביא אותו דווקא לעליה גדולה, כי "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד).

ענין זה מרומז בדינו של המצורע – שאם יש בו נגע בגודל גריס, הוא כבר טמא בטומאה חמורה ומשתלח אל מחוץ למחנה. אבל אם הצרעת פרחה בכל גופו – הוא טהור. זאת כדי לרמוז לנו, שגם בזמן הירידה הנוראה ביותר, ה' עמנו, ולפעמים דווקא על ידי הירידה הגדולה הזאת אנו יכולים לשוב ולהיטהר לגמרי.

(עפ"י ליקוטי הלכות, שילוח הקן ד, יא)