"וַיִּקְחוּ… נָדָב וַאֲבִיהוּא… וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה" (ויקרא י, א)

"שתויי יין נכנסו" (רש"י)

גבורה היא דבר מסוכן מצד אחד, ודבר מועיל מצד שני. כשמשתמשים בה כראוי, לעבודת ה', הגבורה נחוצה מאוד, ככתוב "הווי גיבור כארי"; "איזהו גיבור הכובש את יצרו". אך כשמשתמשים בה שלא כראוי, היא יכולה לגרום למריבות, כעס ועבירות אחרות.

היין מעורר את הגבורה, לכן אמרו חז"ל על השותה יין: "זכה – משמחו; לא זכה – משממו". מחד גיסא יכול היין לגרום להתלהבות של קדושה, ומאידך גיסא יכול היין לגרום להוללות ולעבירות. יש לדעת היטב את הגבול ואת הזמן הנכון, אימתי וכמה יין מותר לשתות.

זה היה חטאם של נדב ואביהוא, ששתו יין שלא בזמן המתאים, כך שההתלהבות שלהם היוותה אש זרה, שלא בקדושה ושלא באופן המתאים.

(על פי ליקוטי מוהר"ן ח"א מא)

"וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג)

"אל תקרי ונטמאתם, אלא ונטַמתם" (יומא לט ע"א)

עבירה מטמטמת את האדם, סותמת את לבו. כל מחשבה רעה משפיעה על הלב ומכניסה בו עקמומיות. ולהיפך – מי ששומר את עצמו ממחשבות רעות, יכול לזכות ללב ישר וטהור.

כשאדם מתפלל בקול ובכוונה, הקול משפיע על מוחו ומיישר את העקמומיות שבליבו, כמו שכתוב בזוהר (פר' פנחס רלה): "כד קלא נפיק ואיערא בעבי מטרא – אשתמע קלא לבריתא, ודא אנון רעמים" [= כשהקול יוצא ופוגע בענני המטר [– כינוי למוח] – נשמע הקול לבריות, והם הרעמים] שהם המיישרים את העקמומיות שבלב, כמו שאמרו חז"ל (ברכות נט ע"א): "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב".

אולם כשראשו של אדם מלא במחשבות רעות, הריהו סתום ואטום, כמו שכתוב ונטמֵאתם בם – ונטַמתם בם, ואזי אין קול התפילה יכול להשפיע על מוחו, והלב נשאר עיקש ופתלתול.

(על פי ליקוטי מוהר"ן ח"א ה)

פרשת פרה

[בשבת ש]אַחַר פּוּרִים קוֹרִין [את] פָּרָשַׁת פָּרָה, שֶׁהִיא הֲכָנָה לְפֶסַח. כִּי [את] פָּרָשַׁת פָּרָה [היא פרשת פרה אדומה, שתכליתה טיהור הטמאים] קוֹרִין, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִזְהָרִין לִטָּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח. וּבִתְחִלָּה הוּא בְּחִינַת פּוּר, כִּי פּוּרִים עַל-שֵׁם הַפֻּר (אסתר ט, ועיין בכוונות האריז"ל בסוד 'הפיל פור' ובסוד 'פרה אדמה'), וְאַחַר-כָּךְ נַעֲשֶׂה פָּרָ"ה, כִּי גַּם פּוּרִים הוּא בְּוַדַּאי הִלּוּךְ וְדֶרֶךְ לְפֶסַח. וְזֶהוּ בְּחִינַת (שיר השירים ה): "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר". שִׂפְתוֹתָיו זֶה בְּחִינַת פֶּסַח – [שהוא נוטריקון ובחינת:] 'פֶּה סָח' (כמובא). שׁוֹשַׁנָּה הִיא אֶסְתֵּר, (כמובא בזהר הקדוש ובכתבי האריז"ל, ו'שושנה' גימטריא 'אסתר'). נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי [עליו אומרים חז"ל" 'מרדכי מן התורה מנין? דכתיב'] מָר דְּרוֹר (חולין קלט:), [ו'דרור' הוא] לְשׁוֹן חֵרוּת [כמו שכתוב 'וקראתם דרור בארץ], בְּחִינַת חֵרוּת שֶׁל פֶּסַח. וְעַל כֵּן צֵרוּף שֶׁל פּוּרִים מְרֻמָּז בְּפֶסַח, בַּפָּסוּק (שמות כ"ג): "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" – מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם רָאשֵׁי – תֵבוֹת פּוּרִים, כִּי פּוּרִים הוּא דֶּרֶךְ לְפֶסַח, שֶׁיִּהְיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִזְהָרִין מֵחָמֵץ.

[והפסיק רבי נחמן באמצע דבריו, ולא המשיך, אלא אמר:]

כִּי בַּתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְעַכְשָׁו…

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ע"ד. הסוגריים המרובעות הינן הוספות של העורך)