"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות א, יד)

"בקושיא" (תיקוני זוהר כח ע"ב).

דברים שבקדושה אינם באים בקלות; כשיהודי רוצה לזכות לדבר שבקדושה היצר מערים בדרכו קשיים רבים ומגוונים: קשיי פרנסה, עצלות, טרדות, עייפות ורבים נוספים.

אך הקשה מכול הוא – הספק המכרסם בלב.

כשלבו של אדם איננו שלם עם דרכו, והוא מתלבט אם ראוי לו ללכת בה אם לאו, זה הקושי הגדול מכולם, כי אז אפילו אם הוא עושה את הדבר-שבקדושה, הוא אינו עושה אותו כראוי.

במצב כזה שספקות וקושיות מבלבלים את דעתו ומפריעים לו מלעשות את רצון ה', אין עצה אחרת אלא לצעוק ולהתחנן לה' שיורהו את דרך האמת-לאמיתה ויצילהו מטעויות, כפי שהתחנן דוד המלך: "הורני ה' דרכיך" (תהילים כז); "אהלך באמתך" (שם פו); "הורני ה' דרך חוקיך" (שם קיט) וכהנה פסוקים רבים.

זאת אפשר ללמוד מדברי הזוהר שפירש את הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה" – קשה זו קושיה, כי כל הגלויות נקראות על שם מצרים, שהיו מֵצֵרים לישראל כמובא במדרש (בראשית רבא, טז), והקושי הגדול ביותר שנובע מהגלות הוא הקושיות והספקות שממררים את החיים.

העצה לכך היא, ללכת בדרך אבותינו במצרים – להתאנח ולזעוק אל ה', כמו שכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" (שמות ב, כג).

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב מו)

"וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כג).

כל הכוח של המצרים לשלוט בישראל נבע מכך שבני ישראל היו שרויים אז ב'פגם הדעת' – בהכרה בלתי מושלמת בה'.

כשבני ישראל שלימים בדעת-דקדושה והם מכירים בה' ודבקים בו – שום רע אינו יכול לשלוט עליהם.

לכן, כשנגאלו ממצרים נאמר להם: "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", כי רק כאשר יזכו לדעת זאת לא תהיה למצרים שום אפשרות לשלוט עליהם.

כיצד משלימים את הדעת הקדושה? – על ידי 'קול דקדושה', כלומר, על ידי השמעת דיבורים קדושים בקול רם, שכן 'הקול מעורר הכוונה' (מ"ב תרמג בשם השל"ה) – להתבונן במה שאומרים.

לפיכך נגאלו בני ישראל דווקא על ידי הזעקה לה' – כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים…וישמע אלוקים את נאקתם" – כי הקול הביא אותם לדעת שלימה שבזכותה נגאלו.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א כ, י)

"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג, יג). "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שם ד, יג). "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה" (שם יד).

הצדיקים בורחים מן השררה, אולם רחמיהם על ישראל גוברים על כך והם מנהיגים את ישראל למרות הענווה שלהם.

ברם, כשבני ישראל חוטאים ח"ו והקב"ה כועס עליהם, זה גורם גם לצדיקים שלא לרחם עליהם והם מסרבים להנהיג אותם.

לכן, אם ברצוננו לגרום לכך שהצדיקים ינהיגו את ישראל, עלינו להתרגל לכבוש את כעסנו ולהתנהג תמיד במידת הרחמנות. כך גם הקב"ה יתנהג עמנו במידת הרחמנות וגם הצדיקים ירחמו עלינו וינהיגו אותנו.

משה רבינו סירב לגאול את ישראל ולהנהיג אותם בטענה הענוותנית: "מי אנוכי… שלח נא ביד תשלח" הסיבה לכך הייתה חרון אף ה' – "ויחר אף ה' במשה" – דבר שגרם לו לסרב להנהיג את ישראל. רק כאשר גברו רחמי ה' על ישראל, שלא יאבדו לגמרי, הכריח את משה להנהיגם ולהוציאם ממצרים.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א יח, ב)