"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב".

ה' רוצה תמיד להשפיע אך טוב וחסד, אלא שהאדם בעוונותיו יוצר מחיצה שלא יוכל לקבל את השפע.

לכן, הצדיקים שאין להם מחיצות, זוכים לכבוד, כמו שכתוב (משלי ג') "כבוד חכמים ינחלו", כי אור ה' והשפע שהוא משפיע עם האור שלו, זה הכבוד שלו, שבשבילו ברא את הכל, כמו שאמרו חז"ל "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" (אבות ו' י"ב).

יתירה מזו, הצדיקים הללו שדבקים בהשי"ת, בלי שום חייץ, הם המנהיגים האמתיים של העולם וכל האור והשפע של ה' נמצא אצלם, ולכן בידם להפיץ את השפע הזה בעולם, וזאת אפילו בדיבור קל או בתנועה קלה שלהם.

אפילו כשהצדיק רק מראה פנים שוחקות, אזי נשפע שפע של טוב בעולם, וכן להיפך ח"ו. זה שאמר הפסוק (לצדיקים): "ראה נתתי לפניכם" – לַפָּנִים שלכם – "את החיים ואת הטוב".

(על פי 'ליקוטי מוהר"ן' ח"א קע"ב)

"בָּנִים אַתֶּם לד' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א)

"בין כך ובין כך (- בין אם מתנהגים יהודים כראוי ובין אם לאו) קרויים בנים" (קידושין לו ע"א)

חשוב מאוד לשפוך שיח לפני ה', ולספר לו את כל אשר מעיק על הלב, בלשון פשוטה ובתחנונים, ממש כמו בן שמְתַנֶה את צערו לפני אב אהוב:

'אבא שלי, אני באמת רוצה להיות יהודי כשר, אבל אתה יודע מה מפריע לי כל כך, ואתה הרי יכול לעזור לי. אוי, כמה שאתה יכול! אנא, עזור לי אבא'… וכן הלאה.

כי הרי הקב"ה בעצמו קרא לנו 'בנים', כמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" ועל כך אומרים חכמינו, שאפילו כשבני ישראל אינם מתנהגים כראוי – הם עדיין נקראים בנים.

בכן, אבינו כל כך אוהב אותנו. רוצה שנשוב אליו. בואו ננצל זאת!

(עפ"י שיחות הר"ן ז)

"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹקיךָ. חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ".

התורה מדגישה שחג הפסח חל בחודש האביב שבו התבואה מבשילה, וחג הסוכות – בזמן שנגמרה מלאכתה של התבואה ואוספים אותה הביתה.

הדבר אומר דרשני, הרי עיקר מהותם של הרגלים הוא התקרבות ישראל לה' – שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה ואת ענני הכבוד – התקרבות זו כידוע מתחדשת בכל שנה, ברוחניות שבה יוצאים שוב מהגלות ומקבלים שוב את התורה. אבל מה לכל זה ולגודלה של התבואה? מה בכך שבמקרה התבואה מבשילה בפסח ואוספים אותה בסוכות?

הביאור הוא לפי דברי האר"י הקדוש, שכשחטא אדם הראשון גרם לכך שחלקי קדושה התפזרו בכל הדברים שבעולם, בפרט בצומח, ובכל שנה ושנה כשהתבואה גדלה ומשמשת למאכל יהודים שמקיימים בה את המצוות הראויות, בא חלק קדושה זו לגאולתו ולתיקונו.

לפי זה מובן הקשר בין המועדים לגידול התבואה, שבחג הפסח שבו חוגגים עם ישראל בכל שנה את התחלת גאולתנו – גם התבואה מתחילה להתבשל והקדושה שבה מתחילה לבוא לתיקונה; ובסוכות שבו אנחנו חוגגים את שלמות גאולתנו ובו אנחנו שמחים בהשגחת ה' עלינו שסיפק כל צרכנו במדבר – גם התבואה מגיעה לשלמותה ואוספים אותה הביתה ומקיימים בה את המצוות הראויות לה.

(על פי 'ליקוטי הלכות' ברכת הפירות ה' י')