וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ (יט,יד)

כשאדם משתדל לעשות כל יום חשבון נפש ולשפוט את עצמו על כל מעשיו, אם הם מתנהלים כראוי אם לאו – הוא זוכה להסיר מעליו את כל הפחדים, שלא יירא ולא ידאג משום דבר בעולם, רק מה' יתברך.

הסיבה שאדם מפחד ודואג מדבר מה, הוא רק משום שמשמיים שלחו את הדבר הזה כדי לעורר אותו, כמו שכתוב (תהילים קיט צא:) "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" וביארו חז"ל (נדרים מא) שכשיש גזר דין משמיים על אדם – כל הברואים הם עבדים לה' כדי להוציא את המשפט לפועל.

כך שכל כוחם של הדברים המפחידים נובע מכך שהם שליחים של מידת הדין העליונה.

אבל מי ששופט את עצמו על מעשיו – כבר אין צורך לשפוט אותו למעלה, כי הוא כבר שפט את עצמו והוא מתכונן לשפר את מעשיו, כפי שאומר המדרש (שופטים ה) שאם יש דין למטה – אין דין למעלה, וכמו שאמרו חז"ל: "כל השָׂם אורחותיו [=שופט את דרכיו] זוכה ורואה בישועתו של מקום" (סוטה ה ע"ב.)

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א טו)

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט יז)

"אמר רבי עקיבא, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח" (ערכין טז ע"ב)

תוכחה היא אומנם מצווה וחובה, אבל יש לנהוג בה בזהירות מרובה, כך שהיא תביא תועלת ולא תזיק. שכן כאשר מזכירים לאדם את חטאיו, הרי במקום שהדבר יעורר בו רצון להשתפר, זה עלול לגרום לו ריפיון ידיים.

למה הדבר דומה? לפסולת שריחה רע – כל עוד היא מונחת במקומה, הריח אינו מורגש כל כך, אבל אם מזיזים אותה – ריחה נודף והולך.

כך החטאים, כשמזכירים אותם ומתעסקים בהם, מתחיל ריחם הרע לנדוף, דבר שמחליש את הנפש שהחיות שלה הוא מהריח הטוב של המעשים הטובים, כפי שאמרו חז"ל שהנשמה נהנית מהריח (ברכות מג ע"ב).

רק הצדיקים הגדולים שמלאים וגדושים באהבת ישראל וברחמים, אפילו על החוטאים הגדולים שבהם, מסוגלים תוך כדי תוכחתם לנטוע בחוטאים את הידיעה וההרגשה הברורה שעוד לא אבדה תקוותם לשוב בתשובה שלימה, ואדרבה אם יתגברו ויתחזקו – כל הירידות שלהם יהפכו לעליות.

כך נאמר על תוכחתו של משה לישראל על חטא העגל: "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א) לאמור, שהוכיח אותם באהבה ובכבוד, כך שהדבר לא יחליש את דעתם על ידי הריח הרע של החטאים.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח)

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (שם יט יח)

גם כאשר הקב"ה מעניש, הוא עושה זאת בחסד וברחמים, ואינו ממצה את הדין עם החוטאים, כמו שנאמר: "והוא רחום… ולא יעיר כל חמתו" (תהילים עח).

זו הסיבה שעל האדם לשמוח ברעות שבאות עליו, משום שאין הן אלא חלק קטן מהעונש המגיע לו על חטאיו.

דבר זה רמוז בפסוק "ואהבת לרעך" קרי: לרָעַךָ – שתקבל באהבה את הרעות – "כמוך" – כי במצב רוחני ירוד כמוך – "אני ה'" – הנני מתנהג איתך ברחמים גדולים. שם ה' מורה כידוע על מידת הרחמים.

 (עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א קסב)