"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (שמות לח כא)
כשמשאו ומתנו של אדם באמונה ובקדושה, כי אז גם המלאכות הגשמיות שלו הינן עבודת ה'. כי כך גזרה חכמתו יתברך, שהאדם יעבוד להשלים את הבריאה גם מבחינה חומרית, כמובן באופן שיעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי.
שכן, כל המלאכות שבעולם נעוצות במלאכות המשכן, שהרי ל"ט אבות המלאכות האסורות בשבת, שכוללות את כל המלאכות שאנו עושים, נלמדות ממלאכת המשכן.
בבניית המשכן שימשו המלאכות הללו להשראת השכינה, כך שכל אדם, בכל זמן, כשהוא עושה את המלאכות הללו כראוי, הוא זוכה לקדש על ידן את העולם, שהשכינה תשרה בו.
אולם, אם הוא נמשך אחר תאוות הממון וחושב: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' (דברים ח, יז) אז קורה ההיפך מזה, המלאכות שלו מסלקות את השכינה מן העולם, והן מהוות חורבן המשכן שנועד להשרות את השכינה בעולם.
לכן נאמר 'המִשְׂכָּן מִשַׂכּן' – שתי פעמים, ללמדנו שבמלאכות הנעשות בעולם ישנן שתי אפשרויות – לעשות אותן באמונה ובקדושה כך שיהוו את בניין המשכן, או לעשות אותן תוך רדיפה אחר הממון, דבר הגורם לחורבן המשכן ח"ו.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א יא)
וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן (מ,יח)
אחד שאל למוהרנ"ת: מי גדול, הקטן שמקורב לצדיק, או הגדול שאינו מקורב? אמר לו: הלא בימי משה רבינו, עליו השלום, שאם אחד היה עושה דבר גדול להמשכן ולא הביאו למשה רבינו עליו השלום, בוודאי לא היה לו שום חשיבות כלל. אבל מי שעשה דבר קטן והביאו אל משה, בודאי היה חשוב מאוד. ואמר אז תורה ב, (בליקוטי מוהר"ן חלק א) שדייקא משה יוכל להעלות שייפא בשייפא.
(אבניה ברזל, סב)
