אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'.

"הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין", אמרו חז"ל (נזיר ב' ע"א), ופירשו המפרשים, שאם נמשך אדם אחר תאוותו, ואפילו אם רק רואה אחרים שנמשכו לכך, צריך שינדור נזירות, כדי לגדור את עצמו מן העבירה.

והדבר קשה, אם יש בכוחו להתגבר על יצרו, לשם מה ינדור? ואם מתיירא שיצרו יתגבר עליו, מה יעזור לו הנדר? אדרבה, הוא ייכשל באיסור כפול ח"ו!

אלא זהו כוחו של יהודי, שכשרוצה בכל מאודו לפרוש מן החטא וגם מוציא זאת בשפתיו – אזי "הבא לטהר מסייעין אותו" והוא מקבל עזרה מיוחדת ממקום רוחני גבוה המכונה "פליאות חכמה" (על פי הזוהר הק' פר' בלק, קצ"ג ע"ב) ועל ידי זה הוא יכול להתגבר על יצרו ולקיים את נדרו.

כי באמת, בפנימיות לבו של כל יהודי טמון כח עצום להתגבר על כל הניסיונות שבעולם, אלא שכח זה בדרך כלל נסתר ממנו, אך ע"י הנדר שהוציא בפיו מתעורר בו הכוח הנסתר הזה והוא עומד בניסיון.

לכן התורה מציינת: "איש כי יפליא לנדור נדר" – שע"י הנדר מקבל כח ממקום המכונה "פליאות חכמה", ואז יש בכוחו לעמוד בניסיון.

(על פי 'ליקוטי הלכות' ברכת השחר הלכה ה' אות צ')

וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר.

"באותה שעה היה משה מתיירא – שמא נסתלקה ממנו רוח הקודש ושרתה על הנשיאים? אמר לו הקב"ה: 'מאיתם היה הדבר'. הא הסכימה דעתם לדעת העליונה! והיה משה מתיירא ואומר: 'שמא אחת מן העגלות נשברה או אחד מן השוורים מת?' אמר לו הקב"ה: 'יהיו קיימים לעולם'" (מדרש רבה).

השי"ת יש לו שרפים וחיות הקודש שעובדים אותו באימה וביראה, ואף על פי כן, עיקר התענוג והשעשוע שלו, שאנחנו מהעולם השפל הזה נגדל ונקדש שמו יתברך, כמו שאמר הפייטן: "ואבית תהילה מגושי עפר".

לכן, אל יפול האדם בדעתו ויאמר, 'אני רחוק מה' ומגושם, ומה ערך לעבודת ה' שלי?' כי אדרבה, דווקא מהעבודה של האנשים המגושמים ביותר יש להשי"ת נחת רוח מיוחדת.

דבר זה מרומז בקרבן העגלות, שהמדרש כל כך משבח את הנשיאים על כך ואומר שהסכימה דעתם לדעת המקום ויהיו קיימים לעולם.

זאת כדי להראות לנו, שאמנם במשכן יש כלים קדושים שעטופים ברזים עליונים. בכל זאת צריכים גם את העגלות ואת השוורים, שהם בהמות חסרות דעת, שישאו אותו.

רמז לכך, שגם האנשים המגושמים והרחוקים ביותר צריכים לעבוד את ה', ודווקא זה עיקר כבודו יתברך.

(על פי 'ליקוטי הלכות' נטילת ידיים לסעודה הלכה ו' אות י"ב)

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.

כל התעוררות המתעוררת בלבנו לעבוד את ה' הוא משום שאנו זוכים לשמוע כביכול את קול ה' מדבר אלינו.

אין לנו אפשרות לראותו, כלומר להשיג אותו בבירור, כאילו אנו רואים אותו בעינינו, אבל מה שאנו כן זוכים הוא להשיג את ה' בבחינת "שמיעה", כלומר, שהשי"ת שולח בלבנו הארה שנוכל להתקרב אליו, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש על הפסוק "נודע בשערים בעלה" – "לכל חד כפום מה דמשער בלביה" (כל אחד מרגיש את גדולת ה' לפי מה שהוא משער בלבו). משל למי ששומע את חברו מרחוק, אבל אינו יכול לראותו.

את זאת מדגיש לנו הכתוב: "ובבא משה אל אוהל מועד… וישמע את הקול מדבר אליו" – שכל השגת התורה, אפילו של משה רבינו, היתה רק בבחינת שמיעת קול.

מכאן אפשר להבין את גודל מעלת הנגינה הקדושה, דהיינו כשאדם מזמר וכוונתו לשמים, בכחו של אותו ניגון לעורר את לבו לעבודת ה' יתברך.

(על פי 'ליקוטי הלכות' פריה ורביה, הלכה ג', אות ט"ז)