כֹּה תְבָרֲכוּ (ויקרא ו, כג)

– "בלשון הקודש" (סוטה לח ע"א)

לדיבור יש כוח עצום. כשזוכה אדם לקדש את דיבורו בתורה ובתפילה, ולשמרו מדיבורים אסורים – הריהו מביא על עצמו שפע ברכה.

שכן על ידי קדושת הדיבור ממשיכים את הקדושה משבת לכל ימי השבוע, כי קדושת שבת מתבטאת בקדושת הדיבור, כמו שאמרו חז"ל (שבת קיג ע"א): "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול".

בדיבור גם מתבטאת הקדושה של האדם יותר מאשר בכל פעולותיו, שהרי הדיבור הוא עיקר מהותו של האדם, ככתוב: "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגם אונקלוס: "לרוח ממללא" [- לנפש מדברת] (בראשית ב, ז).

לכן, כשממשיך אדם את הקדושה של שבת לכל ימי השבוע, נשפעות לו גם כן ברכות וישועות, שכן שבת היא "מקור הברכה" (מתוך "לכה דודי"), ככתוב: "ויברך אלוקים את יום השביעו ויקדש אותו" (בראשית ב ג).

זה שנאמר: "כה תברכו" ופירשו חז"ל: "בלשון הקודש". לאמור, שכאשר אדם מקדש את לשונו-דיבורו הוא מביא בכך על עצמו שפע ברכה.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ב)

בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (שם ז, ט)

"אין 'ישאו' אלא לשון שירה" (ערכין יא)

בניגונו של אדם ניכרת פנימיות הנפש שלו, כך שאפשר להרגיש אם זכה לקבל עליו עול תורה – שאז הניגונים שלו גורמים לשומעיהם כיסופים ושמחה של קדושה – או שחלילה הוא נמשך אל תאוות העולם הזה, שאז גם השומע אותו נדבק בכך.

ענין זה מרומז בפסוק "בכתף ישאו" – העוסק בלוויים נושאי הארון – שעל כך דרשו חז"ל כי הוא לשון שירה. שכן השירה והניגון תלויים בקבלת עול תורה – בנשיאת הארון שבו מונחים לוחות הברית.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב, לא)