וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ

(דברים ל, ב)

תשובה איננה מעשה חד-פעמי, היא דרך חיים, שכן גם כשאדם מכיר בחטאו ומתחרט עליו – אם אינו עושה זאת באמת ובתמים ומתגנבת ללבו מחשבה קטנה של קצת גאווה – 'עשיתי את זה, אני בוכה על העבירות, איזה יופי – אין זו תשובה שלמה, כך שעליו להתחרט גם על המחשבה הזאת.

זה שנאמר (משלי כ): "מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי" – מי יכול לומר שלבו טהור וזך גם כשהוא אומר 'חטאתי עוויתי פשעתי'!

גם התשובה השניה שיעשה, על מחשבת הפיגול, בדרך כלל עדיין איננה שלמה, כך שעליו להמשיך ולשוב שוב ושוב ביתר אמת וביתר הפנמה, עד שסוף סוף יזכה לתשובה בכל הלב שעליה נאמר: "ושבת עד ה' אלוקיך" – עד הדרגה הגדולה ביותר.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א ו)

כִּי קָרובֹ אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאדֹ בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ

(שם ל, יד)

כשאדם מלמד תורה ויראת שמים לאחרים, גם הוא עצמו זוכה להבין ולהפנים את הדברים שהוא מלמד, כמאמר התנא: "הרבה למדתי מרבותי – ומתלמידי יותר מכולן (מכות י).

זה שנאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאד" – בכדי להבין ולהפנים יותר ויותר את הדברים הנעלים והרחוקים מאד, יש ללמד אותם לאחרים, כמו שכתוב: "פי ידבר חכמות", כי אז: "והגות לבי תבונות" (תהלים מט).

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז)