"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (כא, יט)

אחת הסגולות לרפואה הלא-כל-כך נודעות, היא מצוות עונג שבת.

שכן כל המחלות באות בגלל העוונות, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: "אין יסורין בלא עוון" (שבת נה ע"א), ואילו על ידי עונג שבת מגיעים לתשובה מאהבה, כמו שנרמז בפסוק "אהבה בתענוגים" (שיר השירים ז, ז).

תשובה מאהבה מתקנת את החטאים לגמרי, כמובא בגמרא (יומא פו ע"א). לכן אמר הכתוב: "ושבת עד ה' אלוקיך". 'ושבת' היא אותיות שבת, כי על ידי עונג שבת זוכים לתשובה. כאשר כל העוונות נמחקים, מתרפאים מכל החולאים.

זה שכתוב: "רק שבתו יתן ורפא ירפא". 'שבתו' – מלשון שבת, 'ורפא ירפא' – שתי רפואות: רפואת הנפש ורפואת הגוף.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א נח)

"שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (כג, יד)

לשלושת הרגלים יש כוח רוחני חזק הגורם לחוגג אותם כדבעי, להשיג מדרגה גבוהה ביראת ה'.

שהרי חגים אלה הם זכר לניסים שעשה עמנו ה', ניסים אשר הראו קבל-עולם שהוא השליט על הכול. כאשר מגיעים להכרה הזאת מתחילים להתיירא מפני הא-ל הגדול והנורא הזה, הגומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש את החוטאים לפניו.

החגים האלה נקראים 'רגלים' וגם יראת שמים מכונה 'רגל' – כמו שהרגל הוא קצה הגוף, כך היראה היא הקצה שאליו צריך להגיע בעבודת ה', כנרמז בפסוק "סוף דבר… את האלוקים ירָא" (קהלת יב, יג).

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ד)

"כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז)

"בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים; אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שבת פח ע"א).

בעבודת ה' שני חלקים: עבודות שאדם יודע ויכול לקיים אותם לפי מדרגתו הרוחנית, ועבודות שעדיין נבצר ממנו להגיע אליהן, אם מפני שאינו יודע איך, אם מפני שאינו יכול.

תפקידנו אפוא כפול: דברים שאנו יכולים לקיים – בוודאי שעלינו לקיים; ואילו דברים שאיננו מסוגלים לקיים – עלינו לשאוף ולהתפלל על כך, עד שנזכה לקיים גם אותם.

אלה הם שני הדברים שקיבלו ישראל על עצמם: 'נעשה' את אשר ביכולתנו לעשות; 'ונשמע' – נשתוקק אל אשר אין ביכולתנו עדיין לעשות. השמיעה תלויה בלב (תיקוני זוהר נח), וכמו שכתוב: "ונתת לעבדיך לב שומע" (מלכים א, ג), לכן 'נשמע' מורה על השתוקקות הלב.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א כב)