"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" (בראשית מא א)

הגמ' בחגיגה (ה:) מספרת על אחד התלמידים שהיה יכול להיות בבית רבו רק יום אחד ולחזור, מחמת ריחוק הדרך, כשראה ר' יוחנן שהיה מצטער אמר לו שמי שעוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה נחשב לו כאילו עסק כל השנה.

טעמו של דבר, שבכל הלכה מהלכות התורה טמונים בה חיים נצחיים חיי עולם הבא כמו שאמרו חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא".

העולם הבא הוא מעבר למושג הזמן ולכן מי שלומד את הלכות התורה כראוי קשור גם הוא לדרגה זו עד כדי כך שאפילו יום אחד בשנה נחשב לשנה שלימה.

עניין זה נרמז במילים "ויהי מקץ שנתיים ימים" שעל ידי לימוד הלכות שזוכים על ידם לעולם הבא שהוא בקץ בסופו של העולם הזה.

('ליקוטי מוהר"ן ח"ב ב')

"אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי" (בראשית מא מ)

ועל פיך ישק – על מימרך יתזן (= יקבלו מזון) כל עמי (תרגום)

חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, זאת אומרת שהוא צריך להשתדל להשפיע שפע וטובה בעולם, כיצד? על ידי יראת שמים, כי מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים כמו שאמרו חז"ל, ותפילתו מתקבלת ומוריד שפע לעולם.

וזהו 'אתה תהיה על ביתי' כי יראת שמים מכונה בית כמו שמבואר בגמ' (שבת לא:) כשאתה תעורר את עצמך ליראת שמים תתקבל תפילתך ועל פיך ישק כל עמי – שתמשיך שפע לעולם כמו שתרגם אונקלוס ועל מימר פומך יתזן כל עמי.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א קב)

"וְקֵל שַׁ-דַּ-י יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים" (בראשית מג יד)

כל מה שה' עושה הוא לטובה ואפילו הצרות ר"ל הם מחמת רחמנותו להיטיב לו לעולם הבא כדי לכפר העוונות או לעורר אותו לתשובה, אבל אנחנו איננו מבינים את הרחמנות הזו וקשה לנו מאד לקבל אותה.

אבל יש אצל הקדוש ברוך הוא דרגה יותר גבוהה של רחמים שעל ידה הוא יכול להיטיב לאדם בעולם הזה ועם זאת להיטיב לו גם בעולם הבא, כי הוא יכול למחול עוונותיו וגם לעורר אותו לתשובה גם בדרכים אחרות.

וזה מה שיעקב אבינו התפלל עבור השבטים וקל ש-ד-י יתן לכם רחמים, שהרחמנות תהיה מסורה בידכם כפי שאתם מבינים כלומר שירחם עליכם וייטיב לכם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא אמן כן יהי רצון.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב סב)

"וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ." (מב לח)

יש אנשים שמתענים ומסגפים את הגוף שלהם וחושבים שבכך הם צדיקים גדולים שנקיים מכל התאוות החומריות, אך טעות בידם כי הגוף שלהם עדיין מלא תאוות ומידות רעות, רק הוא חלש ומדוכא, ואינו משפיע כל כך על האדם צדיק אמיתי לעומת זאת מקדש ומטהר את גופו כך שגם הוא יכסוף וישתוקק לקב"ה כמו שכתוב "לבי ובשרי ירננו לק-ל חי" "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" (תהילים סג' ב')

משל לשק שיש בו חורים שכשממלאים אותו התכולה שלו נשפכת והוא מלכלך את כל הסביבה, אבל גם כשמרוקנים אותו ואינו מלכלך בעצם לא פתרו את הבעיה,הפתרון הוא רק לתקן את השק. גופו של האדם מכונה שק (גמ' שבת קנב.) שיש בו פגמים וחורים שהם התאוות והמידות הרעות, שאף על פי שהתענו והסתגפו ורוקנו את השק עדיין נשארו החורים.

וזה ויהי הם מריקים שקיהם – גופם והנה איש צרור כספו בשקו שתאוותיו כיסופיו הרעים קשורים עדיין בשק בגופו ויראו את צרורות כספיהם – ויראו – כי כשאדם נוכח לדעת שטעה ואחר כל הסיגופים לא הגיע לשלמות – חרדה גדולה נופלת עליו.

('ליקוטי מוהר"ן' ח"א י')