וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ (בראשית מא, מד)

כשאדם עושה כל מעשיו לשם שמים, הוא משמש כמשכן לשכינה, אבל כששולטת בו הגאווה שהיא עבודה זרה – כמו שאמרו חז"ל כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד) – משמשות ידיו ורגליו, שבהן מתרכזות פעולותיו ותנועותיו, כמשכן לרוח הטומאה, ככתוב: "אל תבואני רגל גאווה ויד רשעים אל תנידני" (תהילים לו, יב), דבר שמביא חרון אף ה', כמו שאמרו חז"ל: "כל זמן שיש עבודה זרה בעולם – חרון אף בעולם" (ספרי פר' ראה).

העצה לבטל את הגאווה היא, להתקרב לצדיקים, כי הם משפיעים בעולם רוח של קדושה וטהרה, כי הם דבקים בתורה הקדושה שעליה נאמר: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – "על אנפי אורייתא" [- על פני התורה]. (זוהר א, רסג).

רוח הקודש הזו מגרשת את הרוח הגבוהה של הגאווה, שהיא רוח הטומאה, ומביאה לידי ענווה ואמונה, כמו שכתוב בזוהר: "ברוחא אתעביר אל אחר" (תקו"ז כא, מח) – באמצעות הרוח הקדושה מסתלקת העבודה זרה, דבר שמסלק את החרון אף.

זה שנאמר על יוסף הצדיק שזכה לרוח הקדושה הזו – "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" (בראשית מא, לח) – "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו" כי הצדיק הזה מחדיר את רוח הקודש באנשיו ומעביר מהם את רוח הגאווה, כך שהם יכולים לרומם את ידיהם ואת רגליהם לפעול בקדושה.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א י)

אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (שם מא, לט)

ישראל ששורש נשמתם נעוץ בשבעים נפש של בית יעקב שבאו למצרים, קשורים גם בשבעים הפנים שבהם מתפרשת התורה הקדושה, שכן "ישראל ואורייתא – חד".

לעומתם, שבעים האומות השקועות בתאוות העולם הזה שהן היפך התורה, הם כמו קליפה לפרי, שלפני שאוכלים אותו צריך לשבר אותה, כך לפני שישיגו את חלקם בתורה צריכים ישראל לעמוד בניסיון ולהתמודד עם הגויים ותאוותיהם, ומשיעמדו בכך יזכו לחכמת התורה ולתבונתה (עיין זהר משפטים קיא ע"ב).

לכן יוסף הצדיק שעמד בניסיון, זכה לחכמה ולתבונה האמיתית, ולכן כתוב עליו: "אין נבון וחכם כמוך".

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א לו)