בפתיחה לנושא שבועה הפותח את פרשתנו – פרשת מטות-מסעי, אנו למדים על כותרת-על המציינת את האחריות המוטלת על כל אדם, ואשר עליו להיות מודע אליה עוד בטרם יפצה את פיו.

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. ורש"י מפרש את המילים 'לא יחל דברו': "כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין". השימוש שעושה התורה במילה 'חולין' כלפי מי שאינו עומד בדיבורו, אומר דרשני. זה נשמע כאילו שבעצם, הדיבור אמור להיות קדוש, ואתה – הזהר שלא לחללו, על ידי התכחשות למה שיצא מפיך.

את השיעור הזה – לא יעשה את דבריו חולין – יכולים אנו לקחת כצידה לדרך חיינו, לאו דווקא בהקשר של נדרים ושבועות, אלא כמלמד על הכלל כולו. הדיבור של האדם קודש הוא, ועליו להזהר במוצא שפתיו – הדברים שהוא מוציא מפיו אינם פשוטים, הם מחוללים סערה אי שם…

הזהר בן אדם, יש לך נשק בפה.

צדיקי החסידות הצביעו על תביעה גורפת לזיכוך הפה והלשון: "הצדיק הזה צריך לראות שלא יהא דבריו חולין כלל וכלל כי אם קדושה ודביקות" (נועם אלימלך)

"מי שאינו עושה דבורו חולין עושה תיקונים בכל היוצא מפיו ויגזור אומר ויקם לו צדיק מושל ביראת אלהים על ידי שמירת ברית הלשון" (קדושת לוי).

"אם כל כוונתו בלתי לה' לבדו, לא יחל דברו, האיש ההוא לא יעשה דבריו חולין, כי כל דבריו אשר ידבר אפילו שיחתו חולין יהיה לו קיום והעמדה וכאשר יגזור כן יקום. ככל היוצא מפיו יעשה, דהיינו כפי שיאמר בפיו למשל לאחד בנים ולאחד חיים או מזוני, יעשה המלך ב"ה בסוד ותגזור אומר ויקם" וגו'" (עבודת ישראל).

"על ידי שמירת הפה תשיגו את היראה האמיתית" (בת עין)

מהדיבורים של אדם נבראו מלאכים וכשמדבר דיבור טוב עושה מלאך טוב וההיפוך בהפכו. לזה אמר לא יחל דברו, רוצה לומר שלא יפגום הדיבור שלו אף על פי שאינו אלא דיבור אפילו הכי לא יפגמהו כי כל היוצא מפיו כך יעשה עשיה ובריאה אם מלאך טוב או להיפוך" (ערבי נחל).

לא יחל דברו – שלא ידבר דיבור רע, ושמא תאמר: מה איכפת לי כיון שאין בלבי כלל לעשות הדבר ההוא? לזה אמר כי בודאי ערב אני בדבר כי ככל היוצא מפיו יעשה בסוף… (שם)

"כִּי כְּשֶׁמְּשַׁנֶּה דִּבּוּרוֹ – הוּא דִּבּוּר חֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרוֹ חֻלִּין. כִּי כְּשֶׁהַדִּבּוּר הוּא בִּבְחִינַת קֹדֶשׁ אֵין בּוֹ שִׁנּוּי, כִּי קֹדֶשׁ הוּא בְּחִינַת כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ אֶחָד, בְּחִינַת אֱמֶת, כִּי בִּבְחִינַת הָאַחְדוּת וְהַקְּדֻשָּׁה אֵין שָׁם שִׁנּוּי" (ליקוטי הלכות).

ובחזרה לענין המקורי של שבועה ונדר: התבוננות בעצם המצוה הזאת פותחת לנו אפיקים נרחבים להבין את מעלת הדיבור הקדוש של יהודי:

הנה הקב"ה נתן לנו תרי"ג מצוות, חלק מהן הן מצוות עשה וחלק מצוות לא תעשה. והנה אדם נשבע שבועה, כגון שלא יאכל את ככר לחם הזו, התווספה לו מצוה חדשה שלא היתה כלולה בתרי"ג – אסור לו באיסור של תורה לאכול את הלחם הזה, מצוה חדשה יצר האיש במו פיו!

יסוד הענין הוא, שאין חולין בעולם בכלל. הדיבור הוא עיקרו של האדם, מותר האדם מן הבהמה, הדיבור יכול ליצור מצוות חדשות, למקם את הדובר במקום שונה ממה שהיה בו קודם – לפני הוצאת הדיבור מפיו. וזה מגלה לנו כי אין האדם וכל מכלול עניניו נוגעים לעולם החומר והחולין – כולו קודש!

נשים לב, שכל ציר היהדות מסתובב על הדיבור. התפילות, האמירות, הלימוד – הכל, תלוי בדיבור. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', הדיבורים הלא 'מחוללים' יקרבו אותנו להשם יתברך. לא יחל דברו, [אם] לא יחלל האדם את דיבורו – יזכה להתקרבות אל בורא עולם במאמרו.

הזהירות מהתנסחות גסה היא חובה יסודית ביהדות, רבותינו במסכת שבת הזהירו, כי המנבל את פיו, אפילו בדברים הידועים לכל – מעמיקים לו גיהינום, אין לעונש הזה שום פרופורציה לכאורה, אם לא נסכם ונאמר, ששמירת הלשון מדיבורים רעים – עיקר העיקרים היא בחיי האדם.

בעיון קל בדברי רבותינו המנויים למעלה ברפרוף, נראה כי לדרגות רבות זוכה האדם המזכך את פיו ולשונו מדיבורים אסורים, והגדול שבזיכוכים, מה שאמרה תורה – לא לעבור על מוצא השפתיים, להיות אדם ישר בפיו ולשונו.

חותמו של הקב"ה – אמת. המשקר, פוגע בחותם המלך, הנוכחות האלוקית נעלמת ממנו – איך אפשר לסבול דבר כזה? כמה פעמים בחיינו אנו מתגעגעים לאיזו סייעתא דשמיא מיוחדת המסוגלת לפתוח לנו שערים אל הישועה הנכספת? מחפשים סגולות כאן והצלות שמימיות שם, היא כאן, רבותי! לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה. זה לא קשה כל כך, כי המתרגל לדבר נכון, מכובד ואמין – הופך את האמת והטוהר לחלק מסגנון חייו. הישועה ממתינה במהלך הדרך – היא מתחילה בכך שנשקוד על מוצא שפתינו – – –