"פְּסָל לְךָ" (לד, א)

מאיזה אבן פיסל משה רבינו את שני הלוחות? מספרים חכמינו: "מחצב של סנפרינון [=אבן יקרה] גילה בתוך אוהלו, ומשם העשיר משה, שנאמר 'פסל לך שני לוחות אבנים' – פסילתן תהא לך" (קהלת רבה י, כ).

אצל הצדיקים, הממון איננו מטרה בפני עצמה; הוא מהווה רק אמצעי לקנות בו חיי עולם הבא, כמו כל העולם הזה שעליו אמרו חז"ל (אבות ד, טו) שהוא דומה לפרוזדור בפני העולם הבא – הטרקלין.

זו הסיבה שמשה רבינו התעשר משביבי האבן היקרה שממנה פיסל את הלוחות – כדי להורות לנו כיצד התייחס הוא לממון – כאל אמצעי בלבד, ממש כמו השביבים שנופלים בעת פיסול אבן, שאין כוונת המפסל לשאריות אלה אלא לצורה שהוא מבקש לפסל מן האבן.

(על פי ליקוטי מוהר"ן ח"א ס)

"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָ" (לב, לב)

משה רבינו זכה כידוע לדרגה הגבוהה ביותר של ענווה, כמו שכתוב: "והאיש משה ענו מאוד" (במדבר יב, ג) ולמרות השבחים שהתורה חולקת לו, והוא עצמו כותב אותם, לא חש בשום התנשאות או גבהות לב, בזכות דרגתו הגבוהה במידת הענווה.

לפי דרגת הענווה שלו היה מן הראוי שהקב"ה יסלח בעבורו לעם ישראל על חטא העגל, שכן אמרו חז"ל, שהקב"ה "עובר על פשע" למי שמשים עצמו כשיריים (ר"ה יז ע"ב) – שהוא עניו גמור.

לפיכך טען משה: "אם אומנם זכיתי לשלמות הענווה, ראוי אפוא שתמחל לעם ישראל בזכותי; 'ואם אין' – אם אינך מוחל להם, כנראה שהענווה שלי פגומה, לכן אני מבקש: 'מחני נא' – שתמחק את שמי מן התורה, כדי שלא אכשל בגאווה, כי מי שהענווה שלו אינה מושלמת, אינו יכול לעמוד בניסיון הזה ששבחיו ייכתבו בתורה ולא יתגאה"…

(על פי ליקוטי מוהר"ן ח"א ד)