אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב, לא)

צדיקים שמושלמים במידת הענווה יכולים לגרום לכפרת עונות ישראל, כמו שנרמז בפסוק: "ועובר על פשע לשארית נחלתו" (מיכה ז) ודרשו חז"ל (ראש השנה יז) שהכוונה "למי שמשים עצמו כשיירים" – שאינו מחשיב את עצמו כלל.

שהרי הגאווה היא שורש כל העוונות, כמו שכתוב: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך" (דברים ח), היינו שמי שמרגיש שכל חייו תלויים רק בקב"ה – בוודאי לא יעבור על רצונו אף בדבר קל.

לכן ביקש משה: "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא" כמי שאומר: 'אם אני באמת מושלם בענווה, ראוי לך לסלוח להם על חטא העגל בזכותי. אך אם אינך נושא חטאם, הדבר מוכיח שאינני כל-כך מושלם בענווה, על כן אני מבקש ממך שלא ייכתב בתורה אף פעם 'וידבר ה' אל משה' וכדומה, כי הדבר עלול לגרום לי לגאווה, מאחר שכל עם ישראל לומדים בתורה שהקב"ה דיבר עמי באופן פרטי'…

(עפ"י ליקו"מ ח"א ד)

רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל (שמות לה, כט)

כששמם של הצדיקים מתפרסם בעולם – מתפרסם ומתקדש שם שמים.

שכן כל עבודתם של הצדיקים היא רק לפרסם את שמו יתברך ואין להם שום ענין אישי בכבוד ח"ו.

לכן נאמר: "ראו כי קרא ה' בשם בצלאל", לאמור, אימתי מתקיים "ראו" – שרואים הכל את גדולת ה' – כאשר מתפרסם שמו של הצדיק בעולם.

(עפ"י לקו"מ ח"ב סז)