"וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה" (שמות יח, ט)

חובתנו להודות לה' על כל חסד שהוא גומל עמנו. אולם, ההודאה המושלמת באה רק לאחר שמעמיקים להתבונן בחסדים הללו, שאז מרגישים את אהבתו והשגחתו של ה' עלינו, כאב על בנו.

כשמגיעים להכרה זו, פורצת מהלב הודאה מסוג אחר: לא על החסד הפרטי, אלא על מה שעומד מאחורי כל החסדים – הקשר והקירבה שלנו להשי"ת.

כך מתפרשת שמחתו של יתרו: "ויחד יתרו על כל הטובה" – ששמח על כל הטובה, כלומר במה שמעל הטובות – האהבה של השי"ת לעמו, שזוהי ההודאה השלמה.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב לד)

"רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת" (שם יט, כא)

כשם שיצר הרע משתדל תמיד לצנן את ההתלהבות דקדושה של האדם, כך לפעמים הוא מסית את האדם להתלהב יותר מדי, למעלה ממדרגתו – שירצה לפרוש מיד לחלוטין מכל הנאות העולם הזה; ירבה בחומרות יתרות, או יקבל על עצמו עבודות קשות למעלה מכוחותיו, כך שעד מהרה ישבר ויתייאש.

כפי שכתוב בפסוק: "יעלו שמים ירדו תהומות" (תהילים קז) – שאם עלייתו של אדם איננה מסודרת, מדרגה אחר מדרגה, אלא "יעלו שמים" – התוצאה תהיה "ירדו תהומות" חלילה.

לכן אנו מוצאים שמיד במתן תורה נצטווה משה רבינו להזהיר את עם ישראל: "פן יהרסו אל ה' לראות" – שלא יעלו למעלה מהמדרגה הראויה להם, כדי שלא ייכשלו בריבוי התלהבות ויפלו עד מהרה ממדרגתם.

(לקוטי מוהר"ן ח"א עב)

"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא" (שם כ,ז)

מה יעשה אדם ויוכל להתפלל? ידבר דיבור אמת בתפילה – ולבו יפתח.

שכן חותמו של השי"ת אמת (שבת נה ע"א). לכן, על ידי שקר שאדם דובר, הוא מסלק מעליו כביכול את השי"ת, כמו שכתוב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עינָי" (תהילים קא).

זה שנאמר: "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא" – שעל ידי השווא-השקר אדם נושא ומסלק מעליו את השגחת ה'.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א ט)