הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ (בראשית כג יא)

מערת המכפלה היתה נחשבת אצל עפרון כמקום חשוך ומאוס ומכרה בשמחה לאברהם (זוהר, חיי שרה קכח ע"ב)

אורו של הצדיק מאיר בכל העולמות ובפרט בעולם הזה, אולם יש אנשים שאינם מרגישים באורו הגדול ואדרבא לפעמים נדמה להם להיפך…

זאת משום שחטאיו של האדם מטמטמים את לבו ושכלו באופן שאינו יכול להרגיש ולהכיר את האור האמיתי וכפי שנאמר על החוטאים "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" (ירמיהו ד)

זאת מצאנו בעפרון, שמערת המכפלה שהוא מקום קדוש מאד שהוא שער גן עדן, בכל זאת היתה נחשבת בעיניו כמקום חשוך ומאוס, כי חטאיו החשיכו את עניו מלראות את הקדושה שלה..

(ליקוטי מוהר"ן ח"א יז ב)

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כד א)

ימי חיינו הם כלים שעלינו למלא בתורה ובמצוות ובדעת אלוקים, כל יום נראה בתחילה קטן ומצומצם, כאילו שאי אפשר להכניס בו קדושה ודעת, אם בגלל טרדות ולחצים, אם בגלל עייפות וחוסר חשק, אבל אל תבהל, התחל ועסוק בעבודת ה' כפי שתוכל כפי כוחך, ותראה אט-אט שכל הקשיים וההפרעות אינם כה נוראים כפי שחשבת, ותוכל למלא את הכלים את הימים שלך בהרבה הרבה קדוש ודעת.

כשאנחנו מבקשים אריכות ימים, אנחנו מבקשים את זה, שנגדיל ונאריך את הימים שלנו ונמלא אותם בהרבה טוב נצחי.

מי שעושה כן, יזכה לעשירות גשמית, כי הקב"ה חפץ תמיד להשפיע בעולם טובה וברכה, אלא שצריך להכין כלים כדי לחלק את השפע הזה. לכן מי שהגדיל והאריך את הימים שלו ומילא אותם בהרבה רוחניות יזכה באותם הכלים לקבל גם שפע גשמי (עיין ליקוטי מוהר"ן ח"א יד "כשנתקן ברוחניות נתתקן בגשמיות גם כן").

לכן אברהם אבינו שהיה "זקן ובא בימים" שזכה לאריכות ימים דקדושה שהגדיל את ימיו ומילא אותם בהרבה רוחניות, זכה גם כן לשפע גשמי "וה' ברך את אברהם בכל"

(ליקוטי מוהר"ן ח"א ס ב)

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה (בראשית כד סג)

"לשון תפילה" (רש"י)

על ידי התפילה נמשך שפע בעולם, כפי שאנחנו מוציאים בבריאת העולם שלא יצאו הצמחים מן האדמה עד שהאדם התפלל שירדו גשמים (רש"י)

לכן כשאדם מתפלל בשדה, כל העשבים והצמחים נותנים לו כח ונכללים בתפילתו, שהרי מצאנו שגם העשבים אומרים שירה, אם כן שבא אדם ומתפלל ביניהם, ותפילה זו היא כאמור השורש הרוחני של השפע של העולם כולו, העשבים והצמחים בכלל, לכן מחזירים הם את כוחם לתפילתו, ונכללים בה.

והוא מה שכתוב "ו'יצא י'צחק ל'שוח ב'שדה" ראשי תיבות יבול, שהלך להתפלל בשדה וכל העשבים ויבול הארץ נתנו כחם ונכללו בתפילתו.

הערה: אמנם תפילת שמונה עשרה נפסק להלכה שאין להתפלל בשדה, והקשו התוס' (ברכות לד.) על יצחק אבינו, ותירץ המשב"ז שהחביא עצמו בין השיחים, ועין בפוסקים אור"ח סימן צ' סעיף ה' עוד תירוצים.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב יא)

וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה (בראשית כג ט)

הצדיקים אינם מסתפקים במעלתם הגבוהה אלא משתדלים בכל יום ויום להוסיף קדושה יותר ויותר וכמו שאמרו חז"ל "כי כל ביתה לבוש שָׁנִים" אל תקרי שָׁנִים אלא שְׁנַיִם "פתוח תפתח" הענק תעניק" "נתן תתן" דהיינו שגם אחרי שכבר קיימת את המצוה אל תסתפק בכך ותוסיף להתגבר ולעלות יותר ויותר.

לכן האבות הקדושים זכו להיקבר דווקא במערת "המכפלה", כי הם תמיד השתדלו להוסיף יותר ויותר קדושה כמו שכתוב (איוב יא) כי כסלים לתושיה.

לכן גם מכונה העיר חברון קרית ארבע על שם מערת המכפלה לרמז על התגברות והשתדלות הצדיקים בכפל כפליים להוסיף ולעלות יותר ויותר כי ארבע הוא כפל כפליים.

(ליקוטי הלכות, תפילין ה, לט)