"וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כג, ט)

הצדיקים אינם מסתפקים במעלתם הגבוהה, אלא משתדלים בכל יום ויום להוסיף קדושה על קדושה, כמו שאמרו חז"ל: "'כי כל ביתה לבוש שָׁנִים' – אל תקרי שָׁנִים אלא שְׁנַיִם – 'פתוח תפתח'; 'הענק תעניק'; 'נתן תתן'".

לאמור, שגם אחרי שקיימת את המצווה, אל תסתפק בכך, אלא תוסיף לעלות יותר ויותר.

זו הסיבה שהאבות הקדושים נקברו במערת "המכפלה", כי הם השתדלו תמיד להכפיל את מאמציהם בעבודת ה' שוב ושוב, כמו שכתוב "כי כפלים לתושיה" (איוב יא).

לכן גם מכונה העיר חברון 'קרית ארבע' – כדי לרמוז שגם לאחר שהכפילו את עבודתם, הכפילו אותה שוב, כמו שארבע הוא כפל כפליים.

('ליקוטי הלכות' תפילין ה, לט)

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד א)

ימי חיינו הינם "כֵּלים" שעלינו למלאות בתורה ובמצוות. אבל כל יום נראה בתחילתו כל כך קטן ומצומצם, כאילו אי אפשר להכניס בו שום תורה ושום מצווה – אם בגלל טרדות ולחצים, אם בגלל עייפות וחוסר חשק.

אבל אל נא תיבהל, התחל ועסוק בעבודת ה' כפי כוחך ותראה אט-אט שכל הקשיים וההפרעות אינם כה נוראים כפי שחשבת, ותוכל למלא את הימים בהרבה הרבה קדושה ודעת אלוקים.

כשאנחנו מבקשים אריכות ימים, אנחנו מבקשים בדיוק את זה, שנגדיל ונאריך את הימים שלנו ונמלא אותם בהרבה טוב נצחי.

טוב נצחי ושכר בצידו: מי שעושה כן, זוכה לעשירות פשוטה כמשמעה, כי הקב"ה חפץ תמיד להשפיע לעולם טובה וברכה, אלא שצריך להכין כלים כדי לקבל את השפע הזה. לכן מי שהגדיל והאריך את הימים שלו ומילא אותם בהרבה רוחניות, יזכה לכלים שבהם יקבל גם שפע גשמי, כמו שנאמר ב'ליקוטי מוהר"ן' ח"א יד: "כשנתקן ברוחניות – נתתקן בגשמיות גם כן"!

לכן אברהם אבינו שהיה "זקן ובא בימים" – שמילא את ימיו בהרבה רוחניות, זכה גם כן לשפע גשמי: "וה' ברך את אברהם בכל".

('ליקוטי מוהר"ן' ח"א ס, ב)

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג)

"לשון תפילה" (רש"י)

על ידי התפילה יורד שפע ברכה לעולם, כפי שהיה בעת בריאת העולם, שלא יצאו הצמחים מהאדמה עד שהאדם התפלל שירדו גשמים.

לכן כשאדם מתפלל בשדה, כל הצמחים 'נכללים' בתפילתו, שהרי גם הצמחים אומרים שירה, וכשבא אדם ומתפלל ביניהם – והרי תפילה זו היא מקור השפע של העולם – אזי כל הצמחים משתתפים בתפילתו.

הוא אשר אמר הכתוב: "ו'יצא י'צחק ל'שוח ב'שדה" – ראשי תיבות 'יבול' – שהלך להתפלל בשדה וכל הצמחייה השתתפה בתפילתו.

('ליקוטי מוהר"ן' ח"ב יא)