וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם… נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ (במדבר כ, יד-יז)

מי שמחדש חידושי תורה אמיתיים, הוא נעשה כביכול שותף להקב"ה בבריאת העולם, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "ולאמור לציון עמי אתה" – "אל תקרי 'עמי אתה' אלא 'עימי אתה' – למהווי שותפא עמי: מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ – כמה דאת אמר 'בדבר ה' שמים נעשו' – אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באוריתא!" [=כמו שאני בדיבורי עשיתי שמים וארץ… אף אתה כך. אשרי העמלים בתורה.] (הקדמת הזוהר ה ע"א).

על ידי חידושי התורה אנו שולטים אפוא בבריאה, אפילו בכוחות הרוע, כך שאנו יכולים לאלץ אותם שיסייעו לנו להכניע את המפריעים לנו בדרך אל הקדושה. שכן מידת האכזריות איננה שייכת לעם ישראל, אבל לפעמים מוכרחים להשתמש בה, כמו למשל נגד אנשים אכזרים, כדברי חז"ל: "כל המרחם על האכזרים, לבסוף מתאכזר על הרחמנים", אבל על ידי התורה אנו מושלים אף על כוח האכזריות, ומשתמשים בה בזהירות מרובה, לא יותר מן הצורך.

זה שכתוב: "וישלח משה מלאכים… אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל". אדום מידתו אכזריות, ככתוב על עשיו אבי אדום: "על חרבך תחיה". על ידי המלאכים הנבראים מחידושי התורה שלנו אנו שולטים על אדום ומקבלים ממנו את הכוח להכניע את כל המונעים להכנס אל הארץ הקדושה.

בקשת עם ישראל מאדום "נעברה נא בארצך", היתה במטרה לקבל ממנו כח להגיע לארץ ישראל הקדושה. אך הואיל ומטרתנו היתה לשם שמים בלבד הבטחנו לו ש"לא נעבור בשדה ובכרם, לא נשתה מי באר" כלומר, לא נשתמש במידת האכזריות לצרכינו החומריים, אלא רק "דרך המלך נלך" – דרך מלכו של עולם – לקיים מצוותיו ותו לא.

(עפ"י ליקו"מ ח"א כ)