וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם (בראשית לג, יח)

אילו היה שלום אמיתי בעולם, וכל אחד היה רוצה רק בטובת חברו – היו הכל מתקרבים לה' יתברך, כי בכל דור נמצאים צדיקים שבכוחם להחזיר את כל העולם בתשובה, כמו כן בכל אחד מישראל יש נקודה טובה מיוחדת שבכוחה לקרב רבים לעבודתו יתברך – אלא שמחמת המחלוקת שבעולם, אי אפשר לדבר ולעורר זה את זה, ואפילו כשכבר מדברים, ההשפעה מועטת כשאין האחד משוכנע שאכן חברו דורש את טובתו בתוכחה שלו.

לעתיד לבוא יהיה שלום מופלא בעולם, כמו שכתוב: "וגר זאב עם כבש"; "לא ישא גוי אל גוי חרב" (ישעיהו ב, ד) ואז ישובו הכל לעבודת ה', כמו שכתוב: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (צפניה ג).

ענין זה מרומז בפסוק: "ויבא יעקב שלם עיר שכם". כדי לעורר את המצב שיהיה בעתיד, שהכל יעבדו את ה' "שכם אחד", הביא יעקב שלום.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א כז)

וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל (בראשית לג, כ)

מכאן שקראו הקב"ה ליעקב א-ל (מגילה יח)

על ידי התפילה מתגלה כוחם העצום של ישראל, כי על ידה הם מבטלים גזרות רעות ופועלים ישועות בעולם, כמו שאמרו חז"ל על משה רבינו: "לא איש א-ל ויכזב" – "לא איש הוא – שעשה דברי א-ל ככזב" (ירושלמי תענית).

זה שאמרו חז"ל שהקב"ה קרא ליעקב ק-ל, כי יעקב נתקבלה תפלתו וניצל מלבן ומעשיו, לכן נקרא 'א-ל' שמשמעותו בעל כח, כלשון הפסוק: "ואת אֵלֵי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג), לאמור שעל ידי תפילה בני ישראל לוקחים לעצמם כביכול את הכוח ממנו יתברך.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ב)