פרשת ויצא

כ״ט בתמוז תשע״ט

לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת ויצא (פרשת השבוע)

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיה (בראשית כט, יב)

"אחי אביה – אחיו אני ברמאות" (רש"י)

התורה הקדושה היא זו שנותנת חיים ואורה לעולם, אבל כמו כל דבר שבעולם, גם השפע שהתורה משפיעה תלוי בבחירתו של האדם – אם הוא לומד תורה לשמה, אזי היא נותנת לו חיים, אך אם הוא לומד כדי להתייהר ולקנטר, אזי נעשית לו התורה סם מוות; ואדרבא – מוסיפה בו ערמומיות רעה, כמבואר בגמרא (סוטה כא ע"ב). "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י).

עניין זה מרומז בפסוק "ויגד יעקב לרחל". התורה מכונה בשם רחל, שהיא כמו כבש שגוזזים ממנה הלכות.

הצדיק שמשמיע 'תורה' אומר אותה באופן של "אחי אביה הוא וכי בן רבקה" – שיש בה משמעות לטובה – "בן רבקה" הצדקת, אך גם משמעות לרעה – "אחי אביה", לבן, כמו שפירש רש"י: "אחיו אני ברמאות".

המשמעות הטובה של התורה צריכה יגיעה ועמל כדי לזכות בה, כמו כל דבר טוב, אך המשמעות ההפוכה – "ותרץ ותגד לאביה", היא מושגת בנקל ובמהירות, כמו אדם רץ.

לכן, כשאדם יושב ללמוד, צריך להתפלל שיזכה ללמוד לשמה ושהלימוד יקרב אותו להשי"ת, ואזי התורה תהיה לו באמת לסם חיים.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א יב)

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת (בראשית כט, יז)

"שהיתה בוכה ומתפללת שלא תיפול בחלקו של עשיו" (רש"י)

צא ולמד מה גדול כוחה של תפילה, שהרי לאה אימנו הייתה אמורה להינשא לעשיו, כפי שמבואר בחז"ל: לרבקה שני בנים, וללבן אחיה שתי בנות. הגדולה, לאה – לגדול, עשיו, והקטנה – לקטן.

גם יעקב אבינו היה סבור כך, לכן רצה אך ורק את רחל.

מה עשתה לאה? בכתה והתפללה לה'.

כשנתבונן נראה, שתפילתה הפכה את הקערה על פיה, שלא זו בלבד שניצלה מעשיו, אלא אדרבה – העמידה ששה שבטים, כמו כל נשי יעקב האחרות גם יחד. ויתירה מזו, משה, אהרון, דוד המלך ואף מלך המשיח – כולם יצאו ממנה, מזו שהייתה אמורה ליפול בחלקו של עשיו…

(ליקוטי הלכות, ערובי תחומין ה)

הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי (בראשית כט, לד)

הניגון – יש לו כוח משיכה אדיר, ניגון דקדושה שאדם מנגן וכוונתו לשם שמים, יכול למשוך אפילו אנשים רחוקים מאוד ולקרב אותם אל השי"ת. וכן להיפך – ניגון שאינו בקדושה, יכול ח"ו למשוך את האדם לתאוות עולם הזה והבליו.

לכן אמרה לאה: "הפעם ילווה אישי אלי", כי כשנולד לוי בא לעולם כוח הניגון, שהרי הלווים היו משוררים במקדש, וכמבואר בזוהר שעיקר הניגון "מסטרא דלוי" (שמות יט ע"א). כך שעל ידי כוח המשיכה של הניגון, ילווה-יתחבר "אישי אלי".

(ליקוטי מוהר"ן ח"א רלז)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support