כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם (בראשית מה, יב)

"כפי, כן לבי" (רש"י).

בכל יהודי באשר הוא מסתתרת נקודה עצומה של קדושה. שכן נשמתו של יהודי הינה "חלק אלו–ה ממעל" וכפי שאנו מברכים בכל יום: "נשמה שנתת בי, טהורה היא".

בגין אותה נשמה טהורה אנו מכונים: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א) וקשורים אליו יתברך בקשר בל יינתק, כמו הקשר של הבן לאביו.

הנקודה הקדושה הזאת נמצאת בדעת שלנו, ששם משכן הנשמה, כמו שאנו אומרים בתפילה שלפני הנחת תפילין: "הנשמה שבמוחי", בעוד שרגשותינו ורצונותינו, וממילא גם מעשינו, מושפעים בעיקרם מהלב.

עבודתנו היא אפוא לחבר ולקשר את הלב למוח, כך שהנקודה הקדושה שבמוחנו תאיר ללבנו ותטהר אותו, כמו שכתוב: "וידעת היום והשבות אל לבבך" (שם ד, לט) – שתפקידנו הוא לקרב את הידיעה שלנו ליישום המעשי שתלוי בלב.

הדרך לעשות זאת היא, להרבות בדיבורים קדושים של תורה תפילה, ובפרט בתחנונים "בינו לבין קונו". שהרי הדעת באה לידי ביטוי בדיבור, כמו שכתוב "פי ידבר חכמות" (תהלים מט, ד) – החכמה מתגלה בפה, כך שכאשר ישים אדם לב להוציא דיבורים קדושים בפיו – יטהר ויזכך בכך את לבו, עד שיתקיים בו המשכו של הפסוק הזה: "והגות לבי תבונות" – ה'חכמה' שבמוחו, תקדש את ה'בינה' שבלבו.

מובן אם כן, שככל שמקשרים יותר את הלב לדיבורים, כך החכמה שבדיבורים משפיעה יותר על הלב. את זאת ניתן ללמוד מדבריו של יוסף הצדיק שאמר לאחיו: "כי פי המדבר אליכם… כפי כן לבי", לאמור, שיוסף זכה לקדש את מעשיו ולעמוד בניסיונות, הודות לכך שהיה מקשר את לבו לפיו – לדיבורים הקדושים שהיה מוציא מפיו.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א לד)

וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף (שם מז, יג)

שלמותה של התפילה היא רק כשהיא יוצאת באמת מהלב, כמו שכתוב: קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה, יח), כי הקב"ה שחותמו 'אמת' מתאווה לשכון אצל מי שדובר אמת; ולעומת זאת, הוא מתרחק מדובר שקרים, כמו שכתוב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (שם קא,ז).

לכן צריך אדם לתת תשומת לב מיוחדת לתפילה, להתפלל באמת לפי מקומו ומדרגתו כאן ועכשיו, ולהתרחק מהתלהבות מעוּשה או מחיקוי תפילתו של פלוני או אלמוני או אפילו תפילתו של עצמו מתמול שלשום.

העצה לכך שתפילתו תהיה באמת הצרופה, מבלי לנטות ימין ושמאל, היא לתת צדקה קודם התפילה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח, צב): "שטוב ליתן צדקה קודם התפילה", כי בנתינת הצדקה עושה אדם 'משפט אמת' לעצמו – שהוא אכן ראוי לכך שיהיה לו ממון, וכמו שכתוב: "משפט וצדקה ביעקב". (תהלים צט, ד). כך שעל ידי הצדקה, נדבר התורם במידת האמת והמשפט, דבר המקל עליו גם להתפלל באמת ובמשפט.

לכן נאמר על יוסף: "ויכלכל יוסף" – שהיה נותן צדקה – "לפי הטף" מלשון הטפה – שעל ידי הצדקה שעשה, זכה לתפילה באמת.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א ב)