וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים…וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹקִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם… וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ..

לפעמים נראה לאדם שהמקום בו הוא נמצא, או המצב הרוחני בו הוא שרוי, אינם מאפשרים לו להתקרב לה', אבל זו טעות, כי הקב"ה מקומו של עולם (בראשית רבה ס"ח) דהיינו שהוא מחייה ומקיים את כל המקומות ואת כל המצבים שבעולם.

ואם רק תרצה תוכל להתקרב איליו ולהתדבק בו יתברך בכל מקום ובכל מצב שהוא, בלי יוצא מן הכלל.

והוא מה שהתורה מבטיחה לישראל, שאף כשהיו בגלות ובירידה רוחנית נוראה, יוכלו לחפש ולמצוא, ולהכיר שהקב"ה נמצא גם במקומם, "ובקשתם 'משם' את ה' אלוקיך ומצאת"

(על פי 'ליקוטי הלכות' ציצית ג' ט')

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ

לא המדרש הוא העיקר (אבות א' י"ז) לכן כל פעם שנוספת לאדם הכרה והשגה בגדולתו יתברך, צריך מיד לתרגם אותה לשפת המעשה, שיעבוד את ה' על ידי ההכרה הזו ביתר חשק והתלהבות דקדושה, וכל חמדות עולם הזה ותאוותיו, יבטלו לגמרי על ידה.

לשם כך צריך "להשיב הדעת אל הלב" שישאף בכל ליבו ומאודו שמעשיו אכן יעלו בקנה אחד עם הדעת שלו, כי הלב עם רצונותיו הוא המלך שמפעיל את כל איברי האדם לטוב או להיפך.

וזהו "וידעת היום" – ואת הדעת הזו "והשבות אל לבבך"

(על פי 'ליקוטי הלכות' יום כיפור ב' ג')

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ

ביתו של האדם מגן עליו ועל רכשו מפני נזקים בגשמיות, וגם מפני נזקים ברוחניות, לעומת זאת, החוץ הוא המקום של כוחות הרע שמכונים ה"חיצונים"

ולכן עיקר כבודו ומעלתו של האדם הוא כשיושב בביתו כמו שכתוב "כתפארת אדם לשבת בית" (ישעי' מ')

אולם אי אפשר לאדם להיות סגור בתוך ביתו לעולם והוא צריך מידי פעם לצאת, אלא שגם בעת שיוצא צריך גם אז להשתדל להתקרב לה' בכל מה שיוכל, שאז תהיה זו ירידה לצורך עליה, שיקדש ויחבר אל הקדושה גם את "החוץ" על כל המשתמע מכך.

וזו מה שנצטווינו "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" לזכור את הקב"ה בכל מקום ובכל מצב, הן כשהוא בביתו בתוך הקדושה והן בחוץ

(על פי 'ליקוטי הלכות' ראש השנה ד' ז')