וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלקִֹים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד (דברים ד, לט)
אדם אינו יכול לעבוד את ה' בשלמות כשהוא נצרך לבריות, כלומר כשהוא זקוק לקבל מהם טובות הנאה או כבוד. שכן במצב כזה, קשה מאד לעבוד את ה' אך ורק כדי לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, ולא בשביל למצוא חן בעיני בני-אדם.
זו הסיבה שאנו מבקשים בברכת המזון: "ואל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם… שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד".
מאידך גיסא, קשה מאד שלא לקבל בכלל טובות מבני אדם. אומנם מצאנו צדיקים, כמו שמואל הנביא ועוד שלא נהנו כלל מכספי אחרים, אבל צדיקים רבים אחרים לא נהגו כך, כפי שסיכמה זאת הגמרא: "הרוצה ליהנות (משל אחרים – רש"י) יהנה כאלישע; ושאינו רוצה ליהנות אל יהנה – כשמואל הרמתי" (ברכות י ע"ב).
העצה היא אפוא להחדיר עמוק בלב את ההכרה שה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת – אין עוד, ולהרגיש שאין עוד שום כוח בעולם זולתו, וגם כשמקבלים פרנסה או הטבה אחרת, מקבלים אותן רק ממנו יתברך.
זהו עומק הבקשה שלא נצטרך לידי מתנת בשר ודם – "שלא נבוש", שלא נתבוסס בבושה הזאת שכאילו האדם הוא זה שנותן לנו או מסייע לנו, אלא נרגיש שכל מה שיש לנו הוא רק מאת ה' יתברך.
ובהמשך ברכת המזון: "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" – עלינו להכיר טובה לכל אדם שמטיב לנו, אך כל השתדלותנו צריכה להיות קודם כל למצוא חן בעיני ה' יתברך, כך שלא נקפיד ולא נכעס על מי שמסרב להיטיב לנו, שהרי ה' הוא האלוקים – אין שום מציאות אחרת בעולם חוץ ממנו!
(עפ"י ליקוטי הלכות, מתנת שכיב מרע ב, ה)
