פרשת וארא
י״ג בתמוז תשע״ט
ליקוט קצר לפרשת השבוע מאוצרו המופלא של רבינו הקדוש, ומחיבורו הענק של מורינו רבי נתן מברסלב זיע"א – ליקוטי הלכות, מבוארים בשפה קלה ומובנת לכל נפש, על פרשת השבוע – פרשת וארא (פרשת השבוע)
"מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט).
"אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו" (עבודה זרה ג ע"א) וכל אדם בכל מצב שהוא יכול לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא לפי אפשרויותיו וכוחותיו.
אך יש מצב שנדרשת מהאדם מסירות נפש, זאת כאשר שהאמונה לקויה, שאז יש צורך לאמץ את כל הכוחות, עד קצה גבול היכולת, כפי שאמרו חז"ל שבעת גזירת שמד צריך להיהרג "אפילו על שינוי שרוך הנעל" שהגויים רוצים לכפות על ישראל (סנהדרין עד ע"א), כי רק מסירות נפש יכולה לתקן מצב של כפירה.
עניין זה נרמז בפסוק שלנו, מקוצר רוח ומעבודה קשה. קוצר רוח מלמד על ליקוי באמונה (עיין ליקוטי מוהר"ן ח"א קנה), ועל דבר כזה צריכים "עבודה קשה" עד כדי מסירות נפש.
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב פו)
"וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי" (שמות ז, ד) – "מלאכי השרת" (מכילתא ט).
הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו על ידי מלאכים, כמו שכתוב "ומלאך פניו הושיעם" (ישעיה סג); "המלאך הגואל אותי מכל רע" ועוד. כן אמרו חז"ל: "אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל" (בראשית רבא י).
אבל כשגוברים העוונות ח"ו, אזי הקב"ה מסתיר את השגחתו ונחלש כוחם של המלאכים הממונים על קיום ההשגחה ואת מקומם תופסים כוחות טבע כביכול.
לפיכך כשיצאו בני ישראל ממצרים נאמר עליהם "והוצאתי את צבאותי" – שגם המלאכים 'נגאלו' מן הגלות, שכן גלות מצרים התבטאה בעיקר בהסתרת ההשגחה, כמבואר בכתבי האר"י (פע"ח חג המצות א), אבל כשנגאלו ישראל ממצרים הם חזו עין בעין בניסים ובמופתים, גילוי ההשגחה, שהוא גאולתם של מלאכי השרת.
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ה)
"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי" (שמות ו, ו-ח).
התפילה היא ביטוי לאמונה; אדם שמאמין שהכול בידי ה' מבקש ממנו את כל צרכיו, כמו שכתוב (שמות יז): "ויהי ידיו אמונה" ותירגם אונקלוס "פרישן בצלו" [= פרושות בתפילה].
לשלימות האמונה ניתן לזכות בארץ ישראל, כמו שכתבו חז"ל: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק" (כתובות קי ע"ב). כמו כן לשלימות התפילה זוכים בארץ ישראל, כמו שכתוב: "והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים ח, מח). וכך גם נפסק בשולחן ערוך (או"ח צד,א) שיש להתפלל לכיוון ארץ ישראל.
לכן אמרו חז"ל שעיקר הגשמים באים בזכות ארץ ישראל וכל שאר העולם מקבל גם רק בגללה (תענית י ע"א), שכן הגשמים יורדים בזכות האמונה (שם ח ע"א) ובארץ ישראל – האמונה שלימה.
אבל "את זה לעומת זה עשה האלוקים" ולכל דבר שבקדושה יש בטומאה כוח נגדי. ארץ מצרים היא ההיפך מארץ ישראל, ששם עיקר הכפירה, ולכן כשהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל ואברהם שאל "במה אידע כי אירשנה" (בראשית טו) ופגם באמונה, נענש שזרעו ירדו דווקא למצרים ארץ הכפירה.
מסיבה זו גם אין יורדים גשמים במצרים, כי כאמור גשמים יורדים בזכות האמונה, ולכן גם אמר משה רבינו לפרעה: "כצאתי את העיר אפרוש את כפי" (שמות ט), כי אי אפשר להתפלל בתוך מצרים שאן בה אמונה.
אבל שכשיצאו בני ישראל ממצרים וטהרו מזוהמת הכפירה, זכו לארץ ישראל שהיא ארץ האמונה, כמו שנאמר: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים – והבאתי אתכם אל הארץ".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ט, ה)
גולשים צפו גם ב:

תפילה לזכות להגיע לציון
חוברה על ידי הרה"ח רבי יצחק ברייטער זצ"ל, הי"ד, בתקופה שבה לא ניתן היה להגיע לציון. כעת, בעקבות מגיפת הקורונה שסגרה את הגבולות בין המדינות, הפכה התפילה הזו שוב לרלוונטית...

צעקת החיפוש
החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.

סוף סוף באומן…
מי בכל זאת עקבו אחר הספינה וניסו לנצל כל פירצה אפשרית בכדי להסתנן לתוכה? היו אלו שני אברכים צעירים מירושלים, הלא הם מיודענו רבי אברהם יעקב גולדרייך וחברו המושבע רבי שמואל שפירא...

ספירת העומר
תולדותיו של כל אדם מישראל הם בבואה של תולדות עם ישראל מאז היותו לגוי. אם כן, פסח וספירת העומר אינם רק "זכר" ליציאת מצרים, אלא ענינו הפרטי של כל יחיד: לזכות ולצאת "מגלות מצרים שהוא…

להרגיש שייך
מי לא משתוקק לחוש רצוי ומועיל, להשתייך למקום טוב ומיוחד? כשהתחושה הזו דועכת, אנו עלולים להיות אבדים לנצח. ואז באה החיות החדשה: אני קיים, אני יחודי – וחלק ממניין יחודי. המספר האישי שלה, הוא זה…

וספרתם לכם – לעצמכם
תקופת "ספירת העומר" היא תקופה של היטהרות והתעלות – את זה כולנו יודעים. בכל יום ויום עולים משער לשער, ומתקנים עוד משהו פגום. הבעיה היא רק, שחלק גדול מאתנו מרגישים מחוץ לסיפור...

אתה עוד תזכה!
כולנו צועדים בדרך ארוכה מאוד שאת סופה קשה לחזות. הסכנה הגדולה ביותר היא שבעיצומו של מסע נתייאש וזהו. לכן, כל כך חשובה לנו ההבטחה 'אתה עוד תזכה' ואם נזכור זאת, ולא נתייאש, הרי שללא ספק…