"מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט).

"אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו" (עבודה זרה ג ע"א) וכל אדם בכל מצב שהוא יכול לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא לפי אפשרויותיו וכוחותיו.

אך יש מצב שנדרשת מהאדם מסירות נפש, זאת כאשר שהאמונה לקויה, שאז יש צורך לאמץ את כל הכוחות, עד קצה גבול היכולת, כפי שאמרו חז"ל שבעת גזירת שמד צריך להיהרג "אפילו על שינוי שרוך הנעל" שהגויים רוצים לכפות על ישראל (סנהדרין עד ע"א), כי רק מסירות נפש יכולה לתקן מצב של כפירה.

עניין זה נרמז בפסוק שלנו, מקוצר רוח ומעבודה קשה. קוצר רוח מלמד על ליקוי באמונה (עיין ליקוטי מוהר"ן ח"א קנה), ועל דבר כזה צריכים "עבודה קשה" עד כדי מסירות נפש.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב פו)

"וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי" (שמות ז, ד) – "מלאכי השרת" (מכילתא ט).

הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו על ידי מלאכים, כמו שכתוב "ומלאך פניו הושיעם" (ישעיה סג); "המלאך הגואל אותי מכל רע" ועוד. כן אמרו חז"ל: "אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל" (בראשית רבא י).

אבל כשגוברים העוונות ח"ו, אזי הקב"ה מסתיר את השגחתו ונחלש כוחם של המלאכים הממונים על קיום ההשגחה ואת מקומם תופסים כוחות טבע כביכול.

לפיכך כשיצאו בני ישראל ממצרים נאמר עליהם "והוצאתי את צבאותי" – שגם המלאכים 'נגאלו' מן הגלות, שכן גלות מצרים התבטאה בעיקר בהסתרת ההשגחה, כמבואר בכתבי האר"י (פע"ח חג המצות א), אבל כשנגאלו ישראל ממצרים הם חזו עין בעין בניסים ובמופתים, גילוי ההשגחה, שהוא גאולתם של מלאכי השרת.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ה)

"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי" (שמות ו, ו-ח).

התפילה היא ביטוי לאמונה; אדם שמאמין שהכול בידי ה' מבקש ממנו את כל צרכיו, כמו שכתוב (שמות יז): "ויהי ידיו אמונה" ותירגם אונקלוס "פרישן בצלו" [= פרושות בתפילה].

לשלימות האמונה ניתן לזכות בארץ ישראל, כמו שכתבו חז"ל: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק" (כתובות קי ע"ב). כמו כן לשלימות התפילה זוכים בארץ ישראל, כמו שכתוב: "והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים ח, מח). וכך גם נפסק בשולחן ערוך (או"ח צד,א) שיש להתפלל לכיוון ארץ ישראל.

לכן אמרו חז"ל שעיקר הגשמים באים בזכות ארץ ישראל וכל שאר העולם מקבל גם רק בגללה (תענית י ע"א), שכן הגשמים יורדים בזכות האמונה (שם ח ע"א) ובארץ ישראל – האמונה שלימה.

אבל "את זה לעומת זה עשה האלוקים" ולכל דבר שבקדושה יש בטומאה כוח נגדי. ארץ מצרים היא ההיפך מארץ ישראל, ששם עיקר הכפירה, ולכן כשהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל ואברהם שאל "במה אידע כי אירשנה" (בראשית טו) ופגם באמונה, נענש שזרעו ירדו דווקא למצרים ארץ הכפירה.

מסיבה זו גם אין יורדים גשמים במצרים, כי כאמור גשמים יורדים בזכות האמונה, ולכן גם אמר משה רבינו לפרעה: "כצאתי את העיר אפרוש את כפי" (שמות ט), כי אי אפשר להתפלל בתוך מצרים שאן בה אמונה.

אבל שכשיצאו בני ישראל ממצרים וטהרו מזוהמת הכפירה, זכו לארץ ישראל שהיא ארץ האמונה, כמו שנאמר: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים – והבאתי אתכם אל הארץ".

(ליקוטי מוהר"ן ח"א ט, ה)