"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה" (דברים א, א)

רש"י: "לפי שהן דברי תוכחות – ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן".

הצדיקים, כשהם מוכיחים אותנו, הם נזהרים שלא יגרמו לנו על ידי תוכחתם לחלישות הדעת ולייאוש, כי הם דנים אותנו לכף זכות, כמו שאמרו חכמינו: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב' ד').

כי נפש יהודית רחוקה מאד מחטא, וכל החטאים של האיש הישראלי הם בגלל "מקומו" הרוחני שבו הוא נמצא – הרגלים רעים, לחצים, ניסיונות, בלבול דעת, חוסר ידיעה וכדומה.

לפיכך בכל התוכחות שהוכיח משה את ישראל על חטאיהם, הוא תלה את חטאיהם בסיבת המקומות שעברו בהם, כך שבכל "הדברים אשר דיבר משה" – שהן דברי תוכחות – הזכיר את "כל המקומות" שהלכו בהם ובעיקר את ה"מדבר" וה"ערבה" שהם מקום של קליפות ומזיקים, כמו שכתוב: "המוליכך במדבר, מקום נחש שרף ועקרב" שהם הם אשר גרמו להם לחטוא.

(על פי 'ליקוטי הלכות' ערלה ו' ט"ז)

"וְדִי זָהָב" (דברים א, א)

"הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם" (רש"י)

תאוות הממון נחשבת כעבודה זרה, כי כשאדם חושב שהממון שלו, והוא שייתן לו שליטה, כוח ואמצעים, מה שגורם לו להשתדל בכל כוחו להרבות ממון יותר ויותר – מחשבה כזאת מהווה פגם באמונה הקדושה ובהשקפה הטהורה.

שהרי "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'" (חגי ב); ה' הוא זה שפותח את ידיו ומשביע לכל חי רצון.

לא בכדי היו נוהגים הגויים להטביע על כל מטבע את צלם העבודה זרה שלהם… עובדה היא, שרוב הזהב שהיה לעם ישראל במדבר, גרר אותם עד לעבודה זרה ממש.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א כג)

"וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א,יא)

הקדוש ברוך הוא יודע מחשבות, אבל אנחנו צריכים לפנות אליו דווקא בדיבורים, כי רק באמצעות דיבורי התפילה שלנו אנו יכולים לקבל את השפע מהקדוש ברוך הוא.

כל מהותו של הדיבור היא לבטא ולהגדיר את מחשבת האדם, כך שדיבורי התפילה משמשים כעין 'כלי' להגדרת ולהכלת השפע שמשפיע לנו הבורא.

הקדוש ברוך הוא חפץ תמיד להטיב ולהשפיע, והוא מבקש מאיתנו רק שנכין 'כלים', היינו דיבורים של תפילה, כדי שנוכל לקבל בהם את השפע הזה ולהגדיר אותו לטובה ולברכה.

הוא שאמר הפסוק: "ויברך אתכם כאשר דבר לכם" – הברכה תלויה בדיבורים הקדושים שמשמשים ככלים לקבל אותה.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א לד)