"תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות טו ה)

גלות מצרים באה בעקבות ליקוי באמונה, כאשר אברהם אבינו שאל "במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו, ח). גם חורבן ירושלים בא בעקבות חוסר אמונה, כמו שאמרו חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" (שבת קיט ע"ב); ובזכות האמונה אנו עתידים להיגאל, כמו שאמרו חז"ל (מדרש תנחומא, בשלח פ"י) על הפסוק "תבואי תשורי מראש אמנה" (שיר השירים ד, ח).

כיצד מחזקים את האמונה? – מתבוננים בכל מאורע ובכל מקרה, ומבחינים בניסים הנסתרים שהקב"ה עושה בכל יום ובכל שעה.

אך מי שבמקום להתפעל מהניסים הללו, הוא מקהה את עוצמתם וטוען: 'טוב, זה יכול לקרות גם בדרך הטבע' – אדם כזה מקטין את סיכוייו לצאת מהגלות האישית שלו.

זאת אפשר ללמוד מן הפסוק: "תהומות יכסיומו". הניסים מכונים תהומות, מלשון "ותהום כל העיר" (רות א, יט), שכן הניסים מהממים את האדם ומוציאים אותו מהמבט השיגרתי.

אך מי שבמקום להתרגש מהניסים הוא 'מכסה' אותם בהסברים טבעיים, אזי – "ירדו במצולות כמו אבן" – הוא יורד לגלות, כמו יעקב ובניו שירדו למצולות-למצרים שמכונה מצולות, על שם הכתוב "וינצלו את מצרים" (שמות יב, לו).

(ליקוטי מוהר"ן ח"א ט, ח)

"וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" (שמות יז, ה)

כאשר עובד אדם את ה' מתוך אמונה פשוטה, מבלי לחוש טעם בעבודתו – הוא זוכה בסוף להבין את האמונה גם בשכלו, כמו שכתוב: "וארשתיך לי באמונה" – ואחר כך: "וידעת את ה'" (הושע ב, כא-כב).

דבר זה נרמז בפסוק: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" – שכאשר מקיים אדם את המצוות באמונה בלבד, הוא זוכה אחר כך ל'שמש' שהיא השכל המאיר לאדם, כמו שכתוב: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א).

(ליקוטי מוהר"ן ח"א צא)

"כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו כו)

כשאדם מתפלל על חולה למשל, מתגנבת ללבו לעיתים מחשבה: "מי אמר שבאמת הוא צריך להתרפא, הרי הקב"ה עושה זאת לטובה, למה אם כן צריך להתפלל שיבריא?!"

אבל הדבר אינו נכון, ורצון ה' הוא שנבקש את רחמיו, כמו שאמרו חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י ע"א).

ראשי התיבות של הפסוק "כי אני ה' רופאיך" הם כראשי התיבות של המילים: "אמן כן יהי רצון", שכן ה'רצון' האמיתי של ה' הוא לרפא את החולה.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב מב)