כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל

כל אחד מישראל נקרא "יוצא צבא", כי כידוע יש בעבודת ה' שני מצבים, מצב של "עייל" – כניסה לעבודה, ומצב של "נפיק" – יציאה מהעבודה, שהם זמני עליה וזמני הירידה, וצריך לדעת לעבוד את ה' בשני המצבים, כמו שכתוב בזוהר: "זכאה מאן דעייל ונפיק" [=אשרי מי שנכנס ויוצא].

אולם, עיקר ההתחזקות צריך האדם בזמן הירידה, כי אז היצר מתגרה מאד, ורוצה להפיל אותו לגמרי ולייאש אותו. דווקא אז צריך להתגבר מאד, לחטוף מה שיוכל בעבודת ה'.

לכן נקרא כל אחד מישראל יוצא צבא, שבזמן "היציאה", דווקא אז הוא צריך להתחזק ולהיות איש חיל ב"צבא" ה' ולא ליפול בדעתו כלל.

(על פי 'ליקוטי הלכות' ברכת הפירות הלכה ה' אות כ')

וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם

כל אחד צריך לדבר עם חברו בענייני עבודת ה' ולקבל מחברו התעוררות והתחזקות, אולם על המדבר עם חברו להכיר את מקומו ולא להכנס בגבול חברו, כלומר, לא כל דרך בעבודת ה' ולא כל הנהגה שטובה בשביל חברי, טובה גם בשבילי, כי כל אחד עובד את ה' לפי דרגתו ולפי שורש נשמתו.

כמו כן אל לו ליפול בדעתו כשהוא רואה שחברו מתעלה בעבודת ה', ואילו הוא מנסה ומתאמץ – ואיננו מצליח. שכן לכל אחד ואחד יש את המקום שלו והדרך המיוחדת לו בעבודת ה', וכמאמר התם (ב'סיפורי מעשיות') "זה המעשה שלו, וזה המעשה שלי".

זוהי אפוא האזהרה שבתורה "וחנו בני ישראל איש על מחנהו" – שכל אחד יכיר מקומו בעבודת ה' ולא יכנס בגבול חברו.

(על פי 'ליקוטי הלכות' ברכת הפירות הלכה ה' אות כ')

דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה.

ביום יש 12 שעות והם כנגד 12 חדשי השנה וכנגד 12 שבטי ישראל.

חשיבות מיוחדת לשלושת השעות הראשונות של היום, שכן:

– עיקר המלכות והחשיבות בישראל היתה לדגל מחנה יהודה, שהם שלושת השבטים שנסעו בראשונה, ועל שם יהודה אנו נקראים יהודים.

– עיקר קדושת ישראל שופע בשלושת החדשים הראשונים בשנה, שהם מניסן – יציאת מצרים, ועד סיון – קבלת התורה.

– עיקר השפעת האמונה בכל יום היא בשלושת השעות הראשונות של היום.

לכן יש לקרוא קריאת שמע של שחרית עד סוף שלוש שעות זמניות מהתחלת היום, כי אז הזמן המתאים לזכות לאמונה הקדושה ולקבל עול מלכות שמים.

(על פי 'ליקוטי הלכות' קריאת שמע הלכה ה' אות ו')