אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (שמות כא א)

הקשר היומיומי שלנו עם הקב"ה מתבצע בשני אופנים: בתורה ובתפילה.

אך בעוד שבלימוד התורה אנחנו יוצרים את הקשר בכך שאנחנו אוספים אל תוכנו את חלקי האור שבאותיות התורה הקדושה, הרי בתפילה אנו באים אל הבורא כדלים וכרשים, ומתבטלים אליו לגמרי, רק משבחים ומהללים ומתחננים אליו כעניים בפתח, כך שהוא זה שנותן לנו את האור ואת השפע.

שני אופנים אלו תלוים זה בזה ומחזקים זה את זה: ככל שנרבה בתורה ובמצוותיה בכמות ובאיכות, כך נמצא חן בעיניו – ותפילתנו תהיה רצויה יותר ותביא לנו יותר אור ושפע אלוקי, כפי שנאמר בצד השלילי: "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" (משלי כח).

כמו כן, ככל שנתאמץ בתפילה לקבל שפע אלוקי, כך גם נשדרג את התורה שלנו ונזכה להארה חדשה בתורה ולכוחות חדשים ורעננים לקיום המצוות, מעל ומעבר למה שהיינו מסוגלים בכוחותינו כשלעצמם מבלי הסייעתא דשמיא המיוחדת שעל ידי התפילה, כפי שאמרו חז"ל על ה'חסידים הראשונים' שהגדילו לעשות בהשקעתם בתפילה ו"מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת" (ברכות לב ע"ב).

עניין זה מרומז בפסוק "אמור אל הכהנים" – 'אמור' הוא לשון תפילה ושבח כמו שכתוב "את ה' האמרת היום" (דברים כו), ו'הכהנים' תפקידם היה להגדיל תורה בישראל, כמו שכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב).

ללמדנו שהתפילה והתורה קשורות ותלויות זו בזו; חיזוק בתורה מביא חיזוק בתפילה, וכן להיפך.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א ב)

מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (שם כג ד)

כל הרגלים הם זכר לניסים שעשה עמנו השי"ת. בפסח – יציאת מצרים באותות ובמופתים; בשבועות – מתן התורה באופן על טבעי; וגם בסוכות– ענני הכבוד ששמרו עלינו בצורה ניסית.

כך ששלושת הרגלים 'מכריזים' שיש מנהיג לעולם.

לכן כינתה אותם התורה 'מקראי קודש' מפני שהם 'קוראים' אל ה'קודש' להתפרסם בעולם ולהכריז שהעולם אינו 'חולין' אלא "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהלים כד).

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ד)