"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים" (ויקרא כא א)

יש יחסי גומלין בין תורה ותפילה. כשאדם לומד תורה כראוי, כאילו 'נספגות' האותיות הקדושות שהוא לומד – בתוך נפשו; וכשהוא ניגש להתפלל – מכניסות האותיות חיות בתפילתו.

גם התפילה מועילה לתורה, כי כשאותיות התפילה 'נכללות' בתורה, היא מאירה באור חדש וזוכים לחדש חידושים בתורה.

הוא שאמר הפסוק: 'אמור אל הכהנים' – אמור מלשון תפילה, כמו שכתוב: "את ה' האמרת היום" (דברים כו, יז) ופירש רש"י "לשון שבח".

לאמור, הכהנים – שהם נושאי התורה, ככתוב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב, ז) – להם נמסרה ה'אמירה' היינו התפילה, שכן התורה והתפילה קשורות זו בזו.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א ב)

"כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב" (שם כא יח)

ככל שאדם מושלם יותר ביראת שמים, כך התפילה שלו מושלמת יותר, כמו שנאמר: "יראת ה' היא תתהלל" – מלשון 'תהילה-תפילה.

העניין הוא, שהתפילה היא במקום הקורבנות, כדברי הגמרא (ברכות כו ע"ב): "תפילות כנגד תמידין תקנום".

הרי שאם בקורבנות נאמר "כל אשר בו מום לא יקרב" – כאשר יש מום בכהן או בקרבן הוא פסול למזבח – הרי גם בתפילה דרוש שנפש המתפלל תהיה שלימה ותמימה לה' בלי מום.

לשלימות זו מגיעים על ידי יראת שמים, כמבואר בזוהר (יתרו עט ע"א): "באתר דאית דחילתא – תמן תשתכח שלימתא" [= במקום שיש יראה – שם תימָצא שלימות] וכמו שכתוב: "כי אין מחסור ליראיו" (תהילים לד, י), היינו שלימות.

הסיבה היא, שהיראה גורמת לאדם להתבטל בפני הבורא שהשלימות היא רק אצלו, לכן היא מביאה את האדם לשלימות שמתבטאת בין השאר בתפילה כראוי.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א יד)

"מִקְרָא קֹדֶשׁ" (כג' ג')

המועדים הקדושים קוראים ומכריזים ומגלים שיש בורא ומנהיג לעולם!

שכן, בכל המועדים נעשו ניסים שהוכיחו קבל-עולם שה' יתברך שליט על כל הבריאה ומנהיג אותה כרצונו.

לכן מכונים המועדים 'מקראי קודש' כי הם קוראים את קריאת האמונה הקדושה בעולם.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ד)