כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא (ויקרא יז, יד)

דיבורים קדושים של תורה ותפילה הם התרופה לכל המריבות שבעולם, כמו שאמרו חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (תד"א זוטא, יא).

הסיבה הרוחנית לכך שהדיבורים הקדושים עושים שלום בדבר ה' היא, שבכל פרט מהבריאה גנוזות אותיות קדושות של דבר ה' שאמר והיה העולם.

אלא שמחמת החטאים האותיות הללו "נשברו" כלומר כך שהייעוד של הבריאה לעבוד בה את השם – נסתרה ובכל דבר קיימת בחירה שקולה אם להשתמש בו לעבודת ה' או להיפך חלילה.

כשאדם אוכל ושותה, הריהו מקבל חיות מהאותיות המהוות את ה"נפש" שבמאכל, וכשם שבאכילה החומרית אבות המזון נספגים בדם, כך גם מבחינה רוחנית האותיות של המאכל "נספגות" בדם שהוא הנפש, כפי שנאמר: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" (ויקרא שם).

אבל מאחר שהאותיות שבורות ומפורדות – גם הדם המקבל מהן חיות "מפורד" וגורם למריבות, כפי שנאמר "ויז נצחם" (ישעיה סג) ופירש רש"י שזה הדם הגורם לנצחנות. היינו מחלוקת.

על ידי דיבורים של תורה ותפילה, מוציאים את האותיות-הנפשות המפורדות, ומצרפים אותן למילים קדושות, ככתוב "נפשי יצאה בדַברו" (שיר השירים, ה), כך שנעשה ביניהן חיבור שלם המתקן את כל המחלוקות, כנאמר: "בורא ניב שפתים שלום" (ישעיה נז) לאמור, שהדיבורים הקדושים עושים שלום בעולם.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, עה)

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט יז)

"אמר רבי עקיבא, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח" (ערכין טז ע"ב)

תוכחה היא אומנם מצווה וחובה, אבל יש לנהוג בה בזהירות מרובה, כך שהיא תביא תועלת ולא תזיק. שכן כאשר מזכירים לאדם את חטאיו, הרי במקום שהדבר יעורר בו רצון להשתפר, זה עלול לגרום לו ריפיון ידיים.

למה הדבר דומה? לפסולת שריחה רע – כל עוד היא מונחת במקומה, הריח אינו מורגש כל כך, אבל אם מזיזים אותה – ריחה נודף והולך.

כך החטאים, כשמזכירים אותם ומתעסקים בהם, מתחיל ריחם הרע לנדוף, דבר שמחליש את הנפש שהחיות שלה הוא מהריח הטוב של המעשים הטובים, כפי שאמרו חז"ל שהנשמה נהנית מהריח (ברכות מג ע"ב).

רק הצדיקים הגדולים שמלאים וגדושים באהבת ישראל וברחמים, אפילו על החוטאים הגדולים שבהם, מסוגלים תוך כדי תוכחתם לנטוע בחוטאים את הידיעה וההרגשה הברורה שעוד לא אבדה תקוותם לשוב בתשובה שלימה, ואדרבה אם יתגברו ויתחזקו – כל הירידות שלהם יהפכו לעליות.

כך נאמר על תוכחתו של משה לישראל על חטא העגל: "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א) לאמור, שהוכיח אותם באהבה ובכבוד, כך שהדבר לא יחליש את דעתם על ידי הריח הרע של החטאים.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח)